ראיון עם במאי ההצגה "השיטה"

עמית אפשטיין

מאת: אביבה רוזן

עמית אפשטיין הוא שחקן בתיאטרון באר שבע. זוהי עבורו ההתנסות הראשונה בבימוי בתיאטרון הממוסד לאחר כמה הפקות שביים בסטודיו יורם לוינשטיין. בעבודת הבימוי שלו, עבד עם עמיתיו השחקנים, לצדם הוא משחק בהפקות אחרות.

שאלתי את עמית האם ראה צורך להתאים את המחזה שנכתב בספרד ותורגם מהנוסח האמריקאי שלו, לקהל הישראלי. לדעתו, בעולם שלנו, עולם שבו גוגל ופייסבוק הופכים את עולמנו לכפר גלובלי, המוטיבציה להצליח בכל מחיר שוררת בכל העולם. אפשטיין: "עניין אותי להעלות את ההצגה כי היא עוסקת בריאליזם מהסוג החדש, בהתרחשויות שקורות בזמן אמת". הוא מספר שבתהליך הבימוי הוא חיפש את הדרך הנכונה ביותר להביא את החומר לצופים, כך שיפעיל אותם חשיבתית ורגשית.

"הרצון להצליח טבוע בגנום האנושי. עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה בעידן ה'אח הגדול'? כאן יש פער בין העבר של הדמויות לבין התגובות שלהן וההתנהגות שלהן בזמן שהן ממלאות את המשימות המוטלות עליהן. מה מלמד אותנו הפער הזה?". דהיינו, כשאנחנו מכירים אדם, במיוחד אחרי שבדקנו אותו בפייסבוק ובגוגל, אנחנו מגלים פערים של התנהגות. מה קורה בפער הזה? מיהו האדם האמיתי? האם הוא מכלול המידע שיש עליו, שלפיו אנחנו מתייחסים אליו בהתחלה, או שהוא מי שהוא לפי ההתנהגות הזמנית שלו, שבה אנחנו נתקלים במפגש מסוים בזמן? הנבחנים במשימות, טוען אפשטיין, גם אם הם נראים לנו מנוולים, הרי הם נבחנים לפי קריטריונים לא הוגנים ולא אתיים.

בעיני, מצאה חן איזושהי חמלה שמתגלה ממש בסוף ההצגה, מקום רגשי שנוח לי להתחבר אליו, בחדר חסר החמלה ששם מראה קרה ונוקשה מול פניהם של המועמדים. כשסיפרתי זאת לאפשטיין, הסתבר שהוא והמתרגם תום אבני, החליטו להוסיף בסיום סצנה נוספת, שאינה קיימת במחזה המקורי. "האכזריות של דמויות מסוימות משקפת מקומות של חולשה בהן." הוא אומר. "בסצנה האחרונה יש גילוי רגשי שאינו קיים קודם, והוא שופך אור נוסף, רך ואנושי יותר, על הדמות שיכולה להיתפס כאכזרית ביותר".

איך עובדים עם שחקנים שאתה משחק לצדם בהצגות אחרות? זה נשמע מורכב מאוד. "זהו תהליך עבודה מרתק. בתחילת התהליך, ביליתי זמן רב בניסיון להבין את המורכבויות הפסיכולוגיות של הדמויות. בעבודה עם השחקנים היה הרבה שיתוף פעולה. אלה לא רק שחקנים עמיתים, אלא גם שחקנים שהם בעלי ניסיון רב משלי. לכן, נעזרתי בהם במהלך העבודה. נוצר תהליך של עבודה שיתופית, עם אג'נדה ברורה ועם הנחיות מראש בנוגע למהותה של כל דמות. השחקנים קיבלו אפשרות להביא את עצמם במקסימום. אני מאמין שבמצב כזה שחקן נבנה על הבמה וממלא את הדמות שלו בחיות. כששחקן מקבל אפשרות כזאת הוא נהנה מהעבודה. חיפשתי כל הזמן את 'הרגעים' של השחקנים, רגעים בהם השחקן נפתח בצורה אינסטינקטיבית שהעניקה הרבה כוח, ופיתחנו אותם יחד". זה היה קאסט נטול אגו, הוא מדגיש. "מקצוע הבמאי הוא מקצוע בודד ביותר. כאשר משתפים פעולה עם השחקנים, זה מסייע. גם שיתוף הפעולה ההדוק עם תום אבני סייע מאוד".

על מה ולמה מוצגת ההצגה בחדר הזה, אולם 3 של התאטרון, חדר שיכול להכיל רק כמה עשרות של צופים, תהיתי. "הבחירה באולם הזה היא בחירה אמנותית" מסביר אפשטיין, "היא מאפשרת תיאטרון ב-360 מעלות, במרחב שהוא קרוב מאוד לקהל ואין בו  אפילו מקום מצומצם להסתרה. אם נפתח כפתור ויש צורך לרכוס  אותו, השחקן צריך לעשות זאת ליד הצופים. בנוסף, כמספר הצופים גם מספר ההצגות שנחזות באותו ערב. כל צופה רואה את ההצגה מזווית שונה ומקרבה שונה לשחקנים". יחד עם זאת, בגלל הצלחתה של ההצגה היא אמורה לעבור בקרוב לאולם הגדול של התאטרון.

לביקורת על ההצגה – הקליקו על הלינק