על ההצגה "מולאן"

מאת: אורית איזנשטיין

כבר שנים רבות אני מבקרת בהצגות מתוקף עבודותיי השונות. לא תמיד הן היו מהסגנון המועדף עלי או מתוך בחירה חופשית, אבל אני מצליחה להכיל גם את אלה שהן לא בדיוק My cup of Tea. לפני מספר שנים הגעתי לענף הצגות הילדים, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, ובהתחלה היה לי קשה להתחבר לז'אנר אבל עבר זמן והתרגלתי. כנראה שהצגות ילדים הן טעם נרכש. כשמגיע השלב לצרף את הצאצא לחוויה, היא מקבלת עומק נוסף. הראיה מבעד עיניו של הילד אינה דומה לזו של ההורה, בעוד שאנחנו רוצים לחדש, לרגש, לגוון, הם דווקא דבקים במוכר ובידוע מראש, במיוחד בגילאים הקטנים. הצאצאית הפרטית שלי כבר גדלה והגיע הזמן לעלות שלב בהצגות הילדים. לבילוי הראשון שלנו יחד כילדה בוגרת יותר (עוד מעט בת 10) בחרנו את מולאן של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

ההצגה מגוללת את סיפורה של מולאן, נערה סינית החיה בכפר קטן. יום אחד מגיע לכפר שליח הקיסר ומודיע שההונים האכזריים פלשו לסין והקיסר מצווה על כל משפחה לשלוח גבר אחד למלחמה נגדם. מולאן אינה מוכנה שאביה החולה יתגייס למלחמה ומחליטה לעשות מעשה – היא מתחפשת לגבר ומתגייסת לצבא במקומו. על אף המשוכות הרבות שהוצבו בפניה, מולאן מצליחה להפוך ללוחמת נועזת ואף להתמנות לסגנו של המפקד הנערץ עליה, אך במהלך אחד הקרבות מתגלה התרמית, מולאן מואשמת בבגידה ומגורשת מהצבא. כשהיא שומעת כי המפקד האהוב נלקח בשבי היא חוזרת כדי להצילו, זוממת תחבולה מחוכמת ובזכותה יתר חיילי הפלוגה משחררים את המפקד, והסינים מנצחים במלחמה. קיסר סין מעניק ללוחמת הצעירה אות הוקרה, משפחתה זוכה בכבוד ומולאן זוכה באהבה.

אתחיל מהסוף – יצאתי מההצגה והרגשתי שבא לי לצעוק – הנשים שולטותתתת. אני מודה שמעולם לא ראיתי את הסרט של דיסני במלואו ותמיד חשבתי שמולאן היא עוד נסיכה מנסיכות דיסני שנמצאות במרכז עלילה מאוד שוביניסטית, והנה, הגיעה הנערה הפשוטה מהכפר והראתה לכל הגברים מה היא שווה. ניסיתי להבין מה בדיוק בדמותה של מולאן גרם לי לצאת מההצגה בתחושה כזו, למרות שכבר ראיתי אי אילו הצגות ילדים בהן הדמות הראשית היתה בת חזקה, הנלחמת באויבים ומנצחת, מנצחת, אך הן מעולם לא גרמו לי לרצות להעניק להן את דגל הפמיניזם.

לאחר מחשבה, נראה לי שהצלחתי לפצח את התעלומה. דמותה של מולאן נבנתה בצורה חכמה, רובד מעל רובד שנתנו עומק לדמות והרבה נקודות הזדהות של הקהל איתה. היא היתה בת מסורה לאביה הנחושה לעשות הכל בכדי להצילו, נערה צעירה החוששת לצאת למלחמה, חייל(ת) אמיצה שלא מהססת להילחם, אישה צעירה שמפתחת רגשות חיבה למפקד שלה, ומעל לכל, אישה הפועלת בחוכמה נטולת אגו בכדי להשיג את המטרה האישית והלאומית. בסך הכל, מולאן רק רוצה את החופש לבחור בחברה שוביניסטית קשה שההסבר התמידי ל-"למה לא?" הוא – "ככה זה בסין". מי שלא הולכת בתלם נחשבת לכישלון, מביישת את משפחתה ואפילו נידונה לגזר דין מוות. כאשר מולאן זוכה למחמאה האולטימטיבית, שהיא נלחמת כמו גבר, היא עונה בחוכמה: "אני לוחמת כמו אישה וזה קצת יותר טוב".

דון לני גבאי בתפקיד מולאן היא לא הליהוק המושלם לטעמי, היא מעט עדינה לתפקיד וחסר בה הצד הקשוח והמחוספס שהייתי מצפה לו כדי להדק את האמינות בתפקיד הגבר, אבל בסך הכל היא נושאת אותו בחן רב, כולל שירה, תנועה ואפילו אקרובטיקה, ומיישרת קו עם הקאסט הגברי בעיקר באיכויות הריקוד והתנועה אותן היא מפגינה באופן מדויק.

שלום שמואלוב בדמות המספר, המהווה גם מעין קול פנימי של מולאן, מנתח בחוכמה את החוויות שהיא עוברת במהלך העלילה ועוזר לה להתמודד עם החששות והפחדים, ולהכיר בכוחה הגדול – גם אם לא תמיד הפיזי, הכוח המנטלי שלה והחוכמה תמיד ניצחו. אין ספק ששמואלוב עושה כאן עבודת משחק נפלאה. בקולו הנעים ובנוכחות הבימתית, הוא מוביל את חוט העלילה, מוסיף רגעי אתנחתא קומיים מצוינים ומתבל את כל הסיטואציות במבחר אמרות חכמה סיניות וגם כאלה שלא, ורק נכתבו כדי למנף את הצד ההומוריסטי. ליאור חקון מצוין ומדויק בתפקיד המפקד, מלא בנוכחות כריזמטית על הבמה.

בניגוד להצגות ילדים לקטנים יותר, בהן הבמה נוטפת צבעוניות והתאורה מוסיפה אפקטים וצבעים נוספים עד שלפעמים מתחשק להתחבא מאחורי משקפי השמש ולא להסתנוור מהשפע המיותר הזה, במולאן עיצבו את הבמה והתלבושות ברוח הסינית כיאה להצגה שעלילתה מתרחשת בסין. השימוש בצבעים אדום, שחור ולבן נעשה בצורה מדויקת, התפאורה והתאורה עוצבו בפשטות ובקווים נקיים, מבלי להסיט את תשומת הלב מהשחקנים, ובכך תרמו עוד יותר להצגה.

אם נחזור שוב להשוואה בין הצגות הילדים הצעירים יותר לבין הצגות השלב הבא, אם בהצגות הקטנטנים משולבים שירים רבים, מסיבות רבות ושונות, בעיקר בגלל שלקטנים קשה לעקוב אחרי מסה גדולה של דיאלוגים, בהצגות לילדים בוגרים יותר יש הרבה יותר תיאטרון נטו ופחות שירים. השירים הבודדים ששולבו במהלך "מולאן" היו במידה, נעימים ולא צעקניים מדי, ועוטרו בכוראוגרפיה מוקפדת ואקרובטיקה קלה. אפילו קטעי התיפוף בסגנון מיומנה שולבו בצורה יפה, על אף שלא הלמו את הרוח הסינית שנשבה מהבמה.

כיאה להצגה המבוססת על סרט דיסני, "מולאן" הסתיימה ב"סוף טוב" שהיה קצת קיטשי מדי לטעמי האישי, אבל היי, חשוב לזכור שיש ילדים בקהל וצריך לתת להם לצאת מהאולם בנימה חיובית ושמחה. הצאצאית וחברה שצפו בהצגה נהנו מאוד. "זה הרגיש כמו 5 דקות וההצגה נגמרה" צייצו בשמחה, ולי זה בהחלט מספיק.

מולאן

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מחזה ובימוי: צביה הוברמן

משתתפים: דון לני גבאי, שלום שמואלוב, ליאור חקון/טל דנינו, עומר זימרי, רני אלון/יוסף אלון, אור משיח, תום אפלבאום/יגאל ברנר, יוחאי גרינפלד, ליאור זוהר.

מילות השירים: גיל צ'רנוביץ

מוזיקה מקורית: ליאור רונן

כוראוגרפיה: קים גורדון

תפאורה: שני טור

תלבושות, מסכות ובובות: לימור הרשקו

וידאו: נמרוד צין

תאורה: מאיר אלון

שפה ודיבור: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

עוזר בימאית: אסף פרידמן

מועדים נוספים:

29/8/18 יום רביעי בשעה 10:30  | מוזיאון ארץ ישראל אולם קלצ'קין.