מונדיאל 2018- משחק "הצגה"!

מאת: שני בן דוד

רגע לפני שריקת הסיום של הגמר שיחתום את מונדיאל 2018, זה שסיפק לחובבי הכדורגל בכלל, ולי בפרט, רגעי מתח ודרמה בלתי מבוטלים, חשבתי שראוי שאסכם עבורכם את מאורעות החודש האחרון דווקא כאן. למה כאן?  כנראה כי אני מנסה להבין מדוע כדורגל ותיאטרון מצליחים לרגש אותי בכל פעם מחדש וניחנים ביכולת השפעה מהותית על מצב הרוח שלי.

אולם, ברשותכם, בטרם ניגש לעניין, אגשים חלום קצר במספר שורות – אשמש כפרשנית מטעמה של מרתה לענייני כדורגל ואסכם עבורכם את רגעי הדרמה הגדולים שסיפק מונדיאל 2018. אז מה היה לנו החודש? 32 קבוצות, 8 בתים, 12 אצטדיונים, 60 משחקים, מיליונים של אוהדים נלהבים ורוסיה אחת, שהפיקה באופן מופתי את קרנבל הכדורגל הבינלאומי ואפילו סיפקה לכולנו תצוגת כדורגל אדירה, עם נבחרת מצוינת משלה. היו לנו גם הפתעות בלי סוף, החל בקבוצות דרום אמריקאיות ששיחקו כדורגל בינוני בלשון המעטה, דרך נבחרות כגון הדרום קוריאנית והיפנית שהציגו יכולת לחימה ויצירתיות שהפתיעו את כולם לטובה, וכלה בניפוץ כל התחזיות על הכוכבים הגדולים מאלופות אירופה, שבזה אחר זה נשרו מהטורניר. ואכן, כוכבים נופלים היו לנו במונדיאל, ולאוהדיהם לא נותרה ברירה אלא לשקוע בעצב עמוק. אולם מנגד, היו גם ששמחו על כך, כמו אוהדים ניטרליים למיניהם, או כמוני וכמו ישראלים רבים (שהנבחרת הלאומית שלנו נשרה כבר בשלב של מוקדמות המונדיאל). אך בתמורה לתחזיות הכושלות זכינו כולנו לצפות מונדיאל מרענן ומסקרן במיוחד.

אם הייתם שולחים אותי לפסטיבל תיאטרון כזה של חודש, אליו מגיע קהל אוהבי תיאטרון מכל העולם שצופים בהצגות מדי יום, עורכים מפגשים חברתיים של שיחות סלון וישיבה בברים, ועל בירה וגרעינים נהנים לבקר את השחקנים והבמאים, סביר שהייתי נהנית לא פחות. לכן, אני מוצאת חיבור בין שני העולמות הללו שהייתי רוצה לתהות על קנקנם, כמו גם על קשר ביניהם.

בדומה לתובנותיה של עמיתתי למערכת מרתה יודעת, האנלוגיה העיקרית בין אמנות התיאטרון לבין אמנות הכדורגל היא בין המגרש באצטדיון לבין הבמה באולם התיאטרון. בהתאם לכך, גם השחקנים הממוספרים שרצים על כר הדשא משיקים לקאסט ומאמן הכדורגל מהווה נקודת השקה לבמאי. כמו כן, קהל הצופים שמגיע לתיאטרון ולמגרשי הכדורגל, רק לכאורה מציג תכלית עידוד או בוז שונה, כשלמעשה ההבדל היחיד הוא בהתאמת האדם לחוקי תרבות המקום. כמובן שניתן להבחין כיצד תיאטרון, כמו כדורגל, הנו תחום תחרותי, וזאת על אף שאינו מוגדר כך, הוא מיועד לשמש בתרבות העכשווית כענף ספורט.

חשוב להוסיף בהקשר זה, גם קשרים אחרים כגון העובדה ששחקנים (כמו גם במאים ומאמנים) בכדורגל ובתיאטרון מקדישים את חייהם לשיפור תמידי של יצירתיות וטכניקה. יש לציין גם את הריגוש של הצופה מהלא נודע כאשר הוא מגיע להצגה חדשה או למשחק כדורגל שאין לו את היכולת לחזות בתוצאה.

אולם, להערכתי, מה שגורם לי להיות אוהדת מושבעת של שני העולמות הנ"ל, טמון דווקא בהבנות עמוקות מאלו שצווינו לעיל. אם לחדד, מדובר בתשוקה ובריגוש של הצפייה בכדורגל ותיאטרון שעשוית להסב לי שמחה עד כדי קפיצות מביכות, לשרוק (טוב, לא באמת, אבל רק כי אני לא יודעת), למחוא כפיים בהתלהבות של ילדה, ולפעמים (למרות הרצון להיות אדם טוב) אף לבוז בקול ולקלל. נכון שכל מה שתיארתי כעת נשמע בכלל כמו חוויה של אוהד כדורגל שתשעים דקות מספיקות לו לכל קשת הרגשות הרחבה והתגובות שצוינו לעיל, אבל הרשו להפתיע אתכם, ובכך אף לחזק את טענתי. למעשה, לא רק שכדורגל ותיאטרון נולדו באותו הכפר, הם גם ינקו מאותה האם, ועשויים לגרום גם לצופה התיאטרון האריסטוקרט ביותר בהווייתו, להתנהל באופן זהה לאוהד הכדורגל הממוצע, עם שינויים קטנים שקשורים אך ורק להבניית תרבות המקום (מגרש כדורגל/ במת תיאטרון). לפיכך, אם נורמות התיאטרון היו נשברות במעט, וצופה התיאטרון כיום יכול היה לקלל ולזרוק גרעינים על הבמה, כשההצגה גרועה, או מאידך, לשרוק ולקפוץ כילד, כאשר ההצגה מעולה, סביר להניח כי היה עושה כך. ולראייה, התנהגותם של צופי תיאטרון רבים בתקופות עתיקות יותר, כגון באנגליה האליזבתנית שנהגו לזרוק ירקות רקובים על השחקנים, אם אלו לא בידרו אותם כמו שצריך.

אסיים בסיפור קצר על חווית תיאטרון די גרועה, שהדבר הטוב היחיד שיצא ממנה כנראה אפשר את כל התובנות האלו ערב גמר האליפות בכדורגל. לפני כמה חודשים, הוזמנתי לסקר הצגה שהייתה כל כך גרועה, שבסופה מצאתי את עצמי ממש נסערת, ובאופן די מוגזם (יש לציין), מלאה באמוציות של כעס עמוק על הבמאי ותחושת אכזבה על משחק משמים שכילתה בי לשעות ארוכות (ארוכות מדי, לטעמי). מבטיחה לכם שבדיוק את אותה תחושה הרגיש אוהד ברזיל, כשהנבחרת שלו הביכה, וכשאף ניימאר לא עזר לו לעבור את שלב שמינית הגמר. גם האוהד מפורטוגל חווה חוויה דומה, ואוהדים רבים מארגנטינה איבדו את זה קצת יותר ממני (בכל זאת  "בירת הטלנובלות"). למעשה, הדבר היחיד שמאפיין את השוני בין האוהדים האומללים שציינתי לביני הוא האיפוק שנאלצתי להפגין באולם התיאטרון, שאגב משתנה לחלוטין בעודי צופה בכדורגל (בבית או במגרש).

רגע לפני המשחק ה-61, שיכריע את האליפות העולמית בכדורגל, אמליץ לחובבי התיאטרון ולאוהדי הכדורגל לשנות מדי פעם אווירה. שמעו לי, זה מרגש ומסעיר באותה המידה! מי שמעריך איכות על במה, יוכל ליהנות גם מהדרמות והמתח שיש למגרש להציע, ולהיפך, אם יילמד את חוקי המשחק.

לסיכום, אאחל שהטובה ביותר תנצח. עד כאן, הייתי לפרשניתכם. נהניתי מאוד, אך חייבת לסיים כי אני מאחרת בכלל להצגה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s