למה לי כדורגל עכשיו?

מאת: אירית ראב

אני לא אוהבת כדורגל. אני לא מבינה את המשחק הזה, אני לא מבינה מה ההבדל בין פנדל לבין נבדל או למה המשחק אמור להימשך 90 דקות אבל תכל'ס נמשך הרבה מעבר לזה. אני גם לא מוצאת במשחק חסר הפשר הזה משהו מושך או מעניין. חבורה של שחקנים (או שחקניות לעיתים רחוקות) רצים על המגרש הירוק, מוסרים כדור חבוט אלו עם אלו ומנסים להבקיע לשער של הקבוצה היריבה. וואו, ביג פאקינג דיל. וזה לא שלא ניסיתי להבין את המשחק או למה אנשים בוחרים מיוזמתם לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במשחק המשמים הזה, בייחוד לאחרונה כשכולם בטרפת המונדיאל ושאגות נשמעות מבתי השכנים, מפאבים שכונתיים ומבתי קפה שרוכבים על הגל כדי למשוך עוד לקוחות. אז בכדי להבין יותר על מה כולם מדברים, ניסיתי לראות משחק אחד, שניים, שלושה, ולמרות סבלנותו של אבי להסביר לי את חוקי המשחק ועל אף שניסיתי להקל עליו ולא לשאול יותר מדי שאלות (כי אחד הדברים המעצבנים ביותר זה לנסות להסביר למישהו שצופה מהצד, והגיע באמצע תוכנית מסוימת, את פרטי הפרקים הקודמים, בייחוד כשמדובר בפרקים/משחקים חשובים) – כעבור זמן מסוים משחק הכדורגל בטלוויזיה לא היה עבורי יותר מרעש לבן שממלא את המוח אחרי יום עבודה מפרך. אז ניסיתי לבחון את זה מזווית אחרת, מהבחינה התיאטרלית, ואפילו הצבתי שאלה די מאתגרת בפני כתבות מערכת מרתה יודעת – האם משחק כדורגל יכול להיחשב כאקט תיאטרוני?

שתיים מבין עמיתותיי למערכת הרימו את הכפפה וגרסו כי אכן, משחק כדורגל בהחלט יכול להיחשב בתור אקט תיאטרוני לכל דבר ועניין, בייחוד אם בוחנים זאת מנקודת המבט של התיאטרון כמקום בו רואים, כך הכדורגל וכלל המרכיבים בו בהחלט מהווים כמעין הצגה ספורטיבית. על אף שהשוואה זו כבודה במקומה מונח, פה בערך מתחילה ומסתיימת האנלוגיה בין תיאטרון לכדורגל.

על אף שניתן להשוות בין המאמן לבמאי, בין השחקנים על הבמה לבין שחקני הכדורגל, ובין חובבי התיאטרון לבין אוהדי הכדורגל והאמוציות שכל אחד מסוגי המשחק גורמים להם, משחק כדורגל הוא לא אקט תיאטרוני. אנסה להוכיח זאת על דרך השלילה, אותה שיטה שבה מדריכי פסיכומטרי כל כך אוהבים להשתמש. ראשית, תיאטרון מושתת על יצירות כתובות ומתוכננות בקפידה אמנותית. על אף שכל הצגה מהווה יצירה חד פעמית, ולא תוכל לחזור על עצמה במדויק בערב שלמחרת, עדיין זה מושתת על מתווה ידוע ומתוכנן מראש, בו כל בחירה אמנותית וכל רפליקה נעשות באופן מכוון. אז, נכון, יש מופעי תיאטרון שבהם השחקנים נעזרים בצופים עצמם בכדי להחליט אילו קטעים יהיו בהצגה או אחרים שבהם השחקנים מאלתרים על הבמה, אבל עדיין, גם מופעים אלו בנויים על מתווה ידוע מראש והשחקנים התאמנו ימים כלילות בטרם עלו על הבמה ובדקו את החומרים על הקהל. מנגד, הדבר היחיד שידוע מראש בכדורגל הוא שהשחקנים ייכנסו למגרש ויצאו ממנו, ינסו לשחק כמיטב יכולתם ולנצח את הקבוצה היריבה, אבל זהו. אמנם, זה מושתת על אי-אילו אסטרטגיות שנבנו על ידי המאמן, אבל הכל תלוי באופן בו הנבחרת השנייה תשחק. גם התוצאה לא ידועה, אפילו לא למאמן עצמו. חלק יגידו שזה סוד הקסם של הכדורגל, או כל משחק ספורטיבי אחר, ואני יכולה להבין את זה, אבל זה לא יכול לעבוד בתיאטרון. תארו לעצמכם שתלכו לראות יצירות קלאסיות כגון המלט או אגממנון, ועל הפוסטר בחוץ יהיה כתוב שיכול להיות שהגיבורים ימותו מוות טראגי, יכול להיות שלא, זה תלוי איך תתקדם העלילה. זה אמנם עיבוד תיאטרוני פוסט-מודרניסטי מעניין, אבל עדיין, אני לא באמת בטוחה אם כל ההצגות תוכלנה להיות כך ובאמת להביא קהל.

שנית, כל יצירות התיאטרון, גם אלו המבוססות על אלתורים, מועלות על הבמה לאחר תקופת חזרות, המתפרשת על פני לפחות חודשיים. כל ג'סטה, כל רפליקה, כל סצינה, נעשות שוב ושוב ושוב בחדר החזרות, על מנת ללטש את כל האלמנטים האמנותיים לכדי יצירה פועמת אחת. אמנם, כל במאי ושחקן נעזרים בשיטות משלהם בכדי להפוך את המחזות הכתובים לכדי יצירות תיאטרליות חיות, בהן הדמויות הן אולי גדולות מהחיים אבל מתנהגות כמו השכנים מהדלת ממול, אבל עדיין רובן ככולן מתבססות על תקופת חזרות. בניגוד להצגת תיאטרון, משחק כדורגל אינו מושתת על חזרות. על אף שהשחקנים מתאמנים באופן שוטף ומבצעים תרגילים ומשחקי אימון, הם לא באמת יכולים להתכונן בצורה מכוונת למשחק עצמו מאחר שאין להם באמת מושג איך הקבוצה השנייה תתנהג על המגרש, האם יגיעו לשלב הפנדלים והאם אחד השחקנים המעולים יבעט את הכדור היישר אל מחוץ למגרש. זאת, על אף האימונים שנעשו.

בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון את העובדה שבגרעין הקשה, תיאטרון נועד לשנות את המציאות. הצגה טובה שממלאת את תפקידה החברתי כראוי, יכולה להעצים את כוחן של הנשים, כדוגמת "בית בובות" של איבסן, או לגרום למהומת אלוהים כאשר היא שוחטת פרות קדושות, לכאורה, כדוגמת "מלכת אמבטיה" של לוין. כך או כך, הקהל לא נותר אדיש והיא ממשיכה להדהד במוח הצופים הרבה אחרי שעזבו את אולם התיאטרון ולבקוע סדקים באופן בו תפסו את העולם. עם זאת, משחק כדורגל אינו יכול לעשות זאת. אין ספק שהוא יכול לגרום לאמוציות מטורפות בקרב הצופים, בין אם עצב תהומי בקרב אוהדי הקבוצה שהפסידה ובין אם שמחה ורצון בלתי נשלט לחבק את כולם, בקרב אוהדי הקבוצה שניצחה. אבל האם באמת משחק כדורגל יכול לגרום לשינוי חברתי? אני לא יודעת.

לצד זאת, יש להתייחס לאוהדים/צופים עצמם. כל משחק כדורגל שהוא, בייחוד אם מדובר במשחקים חשובים במיוחד כגון גמר המונדיאל, יכול להעיר את הפן הקמאי של הצופה, כל צופה. הוא יקלל וישרוק בוז ויכנה את אמו של השופט במיני קללות ויזרוק דברים אל המגרש, או יקפוץ ויצעק וישאג. עם זאת, אם אותו אוהד כדורגל יצפה בהצגת תיאטרון, כשזה לא משנה אם זה תיאטרון רפרטוארי או פרינג', הוא יפעל בהתאם לקונבנציות המקום, ישתוק ברגע שהאורות דועכים, יישב בשקט לאורך ההצגה וימחא כפיים בסופה. מעטים הם הצופים שיזרקו הערות אל הבמה, ולרוב, מדובר בקשישים שאינם שומעים טוב ומבקשים/דורשים מהשחקנים לדבר בחוזקה. כיום, אף צופה (למעט אי-אילו תיכוניסטים שמבקשים לעשות רושם) לא יעז לשרוק או לקרוא בוז לעבר הבמה, או יותר מכך, לרמוז במה אמו של הבמאי עובדת למחייתה בלילות. נסו לדמיין מה יקרה אם מישהו יעז לקרוא בוז בהצגה בה גילה אלמגור משחקת, את אימת המבט המצמית אותו תתקע בצופה הסורר או המילים הקשות שתטיח בו, ובצדק. מכאן, עולה השאלה מדוע בתיאטרון, ולמעשה בכל סוגי אמנויות הבמה, הצופים מקדשים את קונבנציות המקום ובאצטדיון הם מרשים לעצמם להיות משולחי רסן? להערכתי התשובה לשאלה זו טמונה בכך שבדומה למשחקי הגלדיאטורים ברומא העתיקה, כך גם משחקי הכדורגל של ימינו מצליחים לעורר את היצר החייתי של הצופה המבקש להשמיד את היריב ולהעלות על כס המלכות את הגיבור. תהיה התשובה לכך אשר תהיה, זה רק מוכיח שמשחק כדורגל אינו מהווה כאקט תיאטרוני, אלא שמדובר בשתי אמנויות שונות, בעלות חוקים אחרים וקונבנציות נפרדות.

לסיכום, כל החפירה הזו לא נועדה להוכיח שתיאטרון הוא טוב וכדורגל הוא רע. אין לי ספק  שכוח הסיבולת הנדרש מהשחקנים על המגרש הוא סוג של אמנות. ישנם יוצרי תיאטרון רבים, ואני ביניהם, שאינם מסוגלים לרוץ ולהתרוצץ על המגרש במשך 90 דקות ויותר ועדיין לחשוב בצורה צלולה. יתר על כן, אני בטוחה ששחקני כדורגל רבים עוקפים שחקני תיאטרון בסיבוב, בייחוד בכל מה שקשור לסכומים שכוכבי הכדורגל מקבלים על כל משחק, לעומת הסכומים הזעומים שחלק מהשחקנים בתיאטרון הישראלי נאלצים לקבל. ומאידך, אם תבקשו משחקן כדורגל לגלם את רומיאו או את המלט, סביר להניח שהוא ינצל את כישוריו הפיזיים וירוץ במהירות הבזק מהאולם. על אף שמבחינה חיצונית ישנם קווים שמשיקים בין תיאטרון לכדורגל, לא מדובר באחים שינקו מאותה אם והופרדו בילדותם, אלא בשני מדיומים שונים לחלוטין. אם איעזר בדבריו של המחזאי המפורסם ביותר בעולם – היופי הוא בעיניו של המתבונן, ולכל אחת מאמנויות אלו יש את האוהדים שלה, שאוהבים אותה בלב ובנפש. שיהיה לכם גמר מונדיאל שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s