היוטיוב לא הרג את כוכב הרדיו

על ההצגה "Radio Play"

מאת: מרתה יודעת

פעם, בעידן הפרה-טלוויזיוני, מדורת השבט התגלמה בדמותו של הרדיו, מין אובייקט אנכרוניסטי שכזה, לצדו אנשים נהגו להתגודד ואשכרה להסב את תשומת לבם לערוץ תוכן אחד בלבד. התוכניות הפופולריות ביותר היו תסכיתים מז'אנרים שונים, במהלכם עלילות שונות ומשונות הועברו לקהל המאזינים על גבי גלי התדר, בעיקר באמצעות קריינות ואמצעים קוליים. נסו לדמיין את התמונה הבאה – שנות החמישים, ערב יום ראשון, אמצע החורף, גשם זלעפות, משפחה אמריקאית מהפרברים יושבת בסלון סביב מכשיר הרדיו המרובע והעצום, ומאזינה לעוד תסכית פופולרי על חוטפי גופות מהחלל החיצון, גיבורים אמריקאים וסוכני ריגול רוסיים רדומים שחדרו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ונראים כמו השכנים מהדלת ממול.

בכדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את כל מה שהתרחש בעלילה הדרמטית, טכנאי הרדיו נעזרו באפקטים שונים, לא טכנולוגיים בעליל, אבל כאלו שבהחלט עשו את העבודה. המאזינים בבית לא יכלו לדעת שהרעמים המחרידים שנשמעו ברדיו, שנשמעו בדיוק כמו הרעמים מחוץ לחלון הבית, לא היו אלא יריעות מתכת שהורעדו ממקומן בסמוך למיקרופון. כתוצאה מכך, הדרמה שהועברה בתסכיתים ותובלה באמצעים קוליים כאלו ואחרים, למעשה התממשה במוחם של המאזינים עצמם, על במת התיאטרון הפרטית שלהם בתוך הגולגולת, וזה עבד. מעמדם של התסכיתים, בייחוד אלו שעסקו בריגול או במדע בדיוני, היה בראש מצעד הלהיטים. גם אצלנו, בארצנו הקטנטונת, תסכיתים שונים נכנסו להיכל התהילה, כדוגמת "עיניים באפלה"  או להבדיל "משפחת שמחון", מי מכם שזוכר. אבל ככל שחלפו השנים, הוידאו הרג את כוכב הרדיו ועכשיו המאזינים נהפכו לצופי יוטיוב וסדרות סטרימינג. למי בכלל נותר הזמן או הרצון לדמיין עולם אחר, כשהוא מוצג במלוא הדרו על גבי מסך הטלפון החכם?

רדיו פליי - יאיר מיוחס סטודיו zooz

רדיו פליי. צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

מכאן, עולה השאלה האם הצגת תיאטרון, אמנות שרבים טוענים שעבר זמנה (טענה שמוציאה את מרתה מדעתה, אבל זה לכתבה אחרת לגמרי), המציגה סיפור עלילתי משנות השישים באמצעות תסכית רדיו תיאטרלי, באמת יכולה לעבוד בשלהי העשור השני של שנות האלפיים? הרי כבר הומצא אותו סקייטבורד מרחף עליו ברח מרטי מקפליי מהבריונים בעתיד (ובכן, סוג של), אז יצירה המציגה תסכית רדיופוני על הבמה יכולה להצליח? ההצגה המעולה "רדיו פליי" מוכיחה שלא רק שיצירה תיאטרונית שכזו בהחלט יכולה לעבוד, אלא אף להאכיל בחול הצגות אחרות, "קונבנציונליות" יותר. הצגה זו, שרצה כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע, מבקשת לבחון את הפער בין מה שרואים על הבמה לבין מה ששומעים בתסכית ובאמצעים הקוליים המתבלים אותו. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה, עד שהיא המשיכה להדהד בקירות התיאטרון הפרטי במוחה של מרתה, הרבה אחרי שעזבה את אולם התיאטרון ועשתה את דרכה במעלה רחוב המסגר, ובאוטובוס המפויח וברחובות השוממים של העיר הפרברית בה היא גרה, עד שחתולת הבניין שביקשה בסך הכל לומר למרתה שלום – גרמה לה להחסיר פעימה. אבל, כרגיל, מרתה סטתה והמשיכה לאי-אילו מסלולי מחשבה לא קשורים. נחזור לענייננו.

ההצגה היא לא ארוכה, קצת יותר משעה, אבל במהלכה מוצג סיפורו של המרגל הבלתי נדלה פטריק קים וניסיונותיו לסכל את התוכנית הרוסית המרושעת לחטוף מדען אמריקאי בכיר ולהחליף את מוחו במוח רוסי. בתקופה בה "האמריקאים" (סדרה מעולה שכבר ירדה מהאקרנים) החזירה למסך הקטן את יכולותיו של הק.ג.ב בהחדרת סוכנים רוסיים, מיומנים ונוגעים ללב כל כך עד כי אין לצופה הממוצע ברירה אלא להזדהות עם מניעיהם ומעשיהם, זה לא כזה בלתי סביר לחשוב שסוכנים רוסיים לא יכולים לעשות ניתוחי מוח מסובכים בשם אמא רוסיה. מרתה לא תעשה לכם ספוילר, אבל תאמר שבדומה ליתר סיפורי פטריק קים, גם זה מסתיים בסוף טוב, סוג של.

על אף שעל הבמה אין תפאורה כלל, מספר מיקרופונים ותו לא, העולם של שנות השישים, המלחמה הקרה, התככים בין נציגי הממשל בשני הצדדים לבין הסוכן המיומן וניצני האהבה שנובטים בינו לבין הסוכנת הצרפתייה, מומחש לצופים כאילו היו שם בעצמם. צוות השחקניות והשחקן משחקים בצורה מעולה, אמינה ומהודקת את שלל התפקידים שנדרשו לגלם. בין מגוון תפקידיה, נדיה קוצ'ר גילמה בצורה מצוינת את הגנרל האמריקאי שמינה את קים למשימה, ובהינף רעמת תלתלים ובקול נפלא, את הסוכנת הצרפתייה שסייעה לקים במשימתו.  נעם רובינשטיין, שביכולותיו הקומיות הזכיר לפרקים את מייק מאיירס, הצליח להביא לבמה גם רבדים סמויים מעין בנפשו של הסוכן הממולח. נועה בוקר, שגם כתבה את המחזה, גילמה בין היתר את מזכירת הגנרל הנאמנה. בצורה קומית אך מכמירה הצליחה להפיח חיים בתפקיד די שטחי, לכאורה.

רדיו פליי - יאיר מיוחס studio zooz

צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

לצד השחקנים, שרון גבאי (שגם עיצב את המוסיקה והסאונד) ניצח בצורה מיומנת ומרהיבה על האפקטים הקוליים. מאחר שזוהי הצגה שאין בה כמעט דבר על הבמה, העולם הבדיוני נדרש להתממש באמצעות אותם אפקטים נחבאים מעין, אותם אלמנטים שהמאזינים לא ראו. בניגוד לאפקטים ברדיו, הצופים ראו הכל על הבמה, אך הדבר לא גרע אלא רק הוסיף לחוויה התיאטרלית. ייאמר לזכות הבמאי שחר מרום ולמוסיקאי שרון גבאי ששניהם עשו עבודה מבריקה בדליית ועיצוב האובייקטים השונים שהובילו לכדי אפקטים שונים לחלוטין. בין היתר, שעונים מעוררים נהפכו לצלצולי טלפון חוגה, נקישות שדכנים הפכו לכדי הקלדה במכונת כתיבה, אכילת פירות הדר ובננה הפכו לכדי נשיקות צרפתיות ועוד, ודיבור על רקע קערה מלאת מים הפך לכדי צעקות במחילות הביוב טרם פריצת הסוכנים למעבדה הרוסית.

 

בנוסף לאלו, יש לציין את העובדה שזו הצגה קומית במובן הקלאסי של המילה. כלומר, טקסט מעולה, משחק במידה הנכונה וסיטואציות קורעות ומרתקות, מובילים לכדי כך שהקהל לא הפסיק לצחוק לאורך ההצגה. עם יד על הלב, מרתה תיאלץ להודות כי זו בהחלט אחת ההצגות הטובות ביותר שראתה בשנה האחרונה, ואפילו בעשור האחרון, ומרתה בהחלט יודעת.

Radio Play

תיאטרון תמונע

כתיבה: נועה בקר

בימוי, עיצוב תפאורה ותאורה: שחר מרום

שחקנים יוצרים: נדיה קוצ'ר, נעם רובינשטיין, נועה בקר ושרון גבאי.

עיצוב תלבושות: רונה פלוטק

מוסיקה וסאונד: שרון גבאי

הפקה: גלריה תיאטרון החנות

מפיקה: ג'ניה קפליצקי

בתמיכת מנהל התרבות

מועדים נוספים: 19/7/18 21:30

לדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s