על הבמה עם היוצר, השחקן והבמאי
אריאל קריזופולסקי
מאת: אירית ראב
יש בית קפה אחד על ארלוזורוב, הנרייטה שמו, עם חתול כחול ואנשים מתוקים, איפה שמכירים את שמי, יודעים בדיוק איך להכין את הקפה הרגיל שלי, בקיאים בהבעות פניי ומחוות נפשי, ומגלגלים סיגריות או שיחות על אמנות, תיאטרון ותלאות היום. זה מוזר, אני מודה, כי המקום הזה לא קרוב כלל לעיר מגוריי ואני צריכה לנסוע במשך כחצי שעה, במקרה הטוב, בתוך עומס אנשים מזיעים/מתעטשים באוטובוס עם מצבי רוח. ובכל זאת, אני אוהבת להגיע לבית הקפה הזה ולא רק בגלל שידוענים רבים פוקדים את כיסאותיו, אלא כי הוא נחבא מאחורי שיחי השקר כלשהו, יוצר אי בתנועת היומיום האינטנסיבית ומלא באנרגיה חיובית. זה לא מפליא, אם כן, ששם פגשתי את היוצר, הבמאי והשחקן אריאל קריזופולסקי.
בחזותו המוקפדת של קריזופולסקי, כמו גם בנפשו הגועשת והמיוסרת, היוצרת עולמות בדיוניים יש מאין ומלהטטת בין אינספור עולמות במקביל, יש משהו המזכיר את בולגקוב, אותו סופר שבפראק וסיגריה הביא לעולם את האמן ומרגריטה, וביקר את מציאות חייו בקריצה מורבידית. לא הכרתי את בולגקוב, אבל אני משוכנעת שגם לו היה את אותו ניצוץ בעיניים, כמו שיש לקריזופולסקי (מעתה יכונה אריאל לשם הנוחות וחוסר הרשמיות האקדמית הטרחנית משהו), שהופך לכדי להבה מרצדת כאשר הוא מדבר על הדברים בהם חשקה נפשו או לכדי רשף קר כאשר מביע את סלידתו.
עשר שנים תמימות עברו מאז סיים את לימודיו בניסן נתיב ירושלים, ועם זאת, לאריאל ישנו הספק מכובד ביותר בתעשייה, על גווניה השונים – שיחק בשלושים וחמש הצגות, פחות או יותר, ביים שלוש הצגות בתיאטרון מקצועי ועוד 15 הצגות עם בני נוער באנסמבל יפו ובכפר הירוק, השתתף בשלושה סרטים באורך מלא ובסדרת נוער אחת, והיד בהחלט עוד נטויה, שכן, כעת הוא עובד על עוד שלוש הצגות חדשות שתעלינה בחודשים הקרובים, אחת מהן, על צ'כוב והנשים בחייו, בבימויו של שאול שמואלוב, עלתה ממש לאחרונה. מדי פעם, הוא מקיים מעין פסטיבל "אריאל" בו הוא מרכז את כלל ההצגות שרצות במקביל ומזמין אליהן את כל המי ומי, בעיקר מי מסביבתו שעוד לא הספיק לראות. לוח הזמנים שלו, יש לציין, די מטורף. ביום אחד, הוא יכול לעשות חזרות בבוקר, לעבוד עם בני נוער בערב ובין לבין להעלות עוד שלוש הצגות.
אבל, אני קופצת קדימה. נתחיל מהתחלה. אריאל קריזופולסקי, בן 37, נחשב לאחד מיוצרי התיאטרון המסקרנים ביותר שפועלים כיום. בדומה לאותו בולגקוב, גם אריאל נולד וגדל באוקראינה. בילדותו, נחשב ל"קפטן של הכיתה" כהגדרתו, העביר את חופשות הקיץ באי קרים עם סבו וסבתו, העריץ את צ'רלי צ'פלין וז'ראר דפרדייה, אהב לראות סרטי קולנוע וחלם להיות כמו השחקנים אותם ראה על המסך הגדול. חלום המשחק התייצב היטב כבר מגיל צעיר מאוד. "אני יודע שמגיל 6 נורא התקבעתי על זה. בגלל שני גורמים עיקריים. קודם כל, אמא שלי חלמה להיות שחקנית. אני חושב שלהבדיל ממני, היא היתה מאוד כשרונית בזה. מגיל קטן ידעה שהיא הולכת להיות שחקנית. היתה בכל מיני מקומות, היתה בתחרות שירים, זה היה מאוד רציני. כשאתה חי עם אמא כזאת, שהיא מאוד טובה בכל מה שהיא עושה, אז זה משפיע. דבר שני, זה באמת הקולנוע הרוסי של אותה תקופה, עם שחקנים מדהימים שהעם מאוד אהב אותם. היום זה בלתי אפשרי להגיע לרמה כזאת של אהבה.". בכדי להפוך את החלום למציאות, אמו רשמה אותו לחוג משחק לילדים, אותו חוג בו אמו רכשה את רזי המשחק, בו אריאל הכניס רוח חיה למיני שירים וידע להגיש אותם בצורה ההולמת כל תו ומילה, בוגרת לגילו.
בשנת 1990, עלה ארצה עם הוריו ואחיו הגדול, חוויה שהיתה עבורו כמו הרפתקה מגניבה, כתפנית דרמטית בסרט של חייו. עם זאת, בדיעבד, אריאל מעיד שזה היה לו מאוד קשה, בייחוד הקבלת החיים בארץ לחיים שיכלו להיות, לו היה נשאר בקייב. המשפחה מצאה בית בקריות והחלה לבנות את חייה מחדש, אבל לאריאל הצעיר היתה זו סוג של זריקה אל השוליים החברתיים והנפשיים כאחד. מקפטן הכיתה הפך באחת לאאוטסיידר שמחפש את מקומו ומהותו, בייחוד לאור העובדה שחבריו לכיתה בקייב השתחררו מהכלא החינוכי לאחר 10 שנים בלבד, בעוד אריאל המשיך את המסלול הישראלי לשנתיים נוספות פלוס צבא. החיפוש הזה הפך לכדי אש פנימית שהתלהטה במהירות, אבל במקום לבטא אותה במכות יומיומיות עם בני כיתתו, הוא החל ללמוד קראטה, אמנות לחימה שהפכה במהרה לעוד כלי בארסנל האמנותי שלו. על אף שהגיע לחגורה שחורה, העדיף לתעל את הפרפורמנס של הקרטה, של הקתות, אל הבמה במקום להטיח חמתו ביריביו. "בקרטה יש שני תחומים, יש את הקרבות ויש את הקתות. אני הייתי טוב בקתות. עכשיו, קתה זה סוג של ריקוד. אני לא פייטר. אני לא אוהב שמכאיבים לי, אין לי צורך להכאיב למישהו. גם שם, זה היה יותר מקטע של משחק. אז בקתה הייתי יכול לעשות את התנועות ולהכניס בהם אש. כשהגעתי לניסן נתיב, התברר שהבסיס היחיד שהיה לי היה הקרטה, היה לי על מה להישען.".
אחרי הלימודים בתיכון והצבא, ביקש להפוך את התשוקה למשחק לכדי מקצוע. בהתחלה, ביקש ללמוד בימוי קולנוע וניסה להתקבל לסם שפיגל אך ללא הצלחה. "בוועדה, אמרו לי 'אתה נראה כמו שחקן ואתה מדבר כמו שחקן, אז למה אתה רוצה להיות במאי?' ולא קיבלו אותי." במקביל, התקבל לבית צבי ולניסן נתיב ירושלים, בו בחר להתחיל את מסלול התמקצעות חלומו. בניגוד לסניף התל אביבי שזכה לחשיפה רבה וקשרים מסועפים בתעשייה, ניסן נתיב ירושלים נחבא אל הכלים, בין אם במכוון ובין אם לא, ומעטים הם המודעים ליכולות המרשימות של בוגריו (יש לציין שלאחרונה, בעיקר הודות לאריק עשת ותיאטרון האינקובטור, שמשכו אליהם רבים מבין בוגרי בית הספר, נוצרה סצינה תיאטרלית מרשימה ביותר בירושלים). לאחר שעבר את שערי בית הספר, אריאל ביקש ללמוד, וכמה שיותר, מבלי להרשים במאים חיצוניים או לטוות קשרים בתעשייה. בין המורים שהשפיעו עליו רבות, אריאל מציין לטובה את בוריס סבידנסקי, זכרונו לברכה. "המורה הכי חשוב שהיה לי. היה איזשהו שלב שממש הרגשתי שהוא מחפש אותי ואני שומר איתו על דיסטנס, אני לא נותן לזה לגלוש לאיזה חברות או לאיזה דו-שיח.".
כשהשתחרר מבית הספר ויצא אל החיים האמיתיים, לא נתן לעצמו ליפול לתהום הנשייה והחל לפעול במלוא המרץ. בתחילה, שיחק בתיאטרון "זרו", תיאטרון רוסי המפיק הצגות ברוסית ומתמקד בעיקר בהצגות ילדים. התיאטרון האמין בעבודה על הבמה כערך עליון ולכן המעיט בניתוח טקסטואלי אלא הקפיץ את השחקנים הישר אל הבמה, כמו בימים של שקספיר וחבריו. על במת "זרו" אריאל השתפשף והתמקצע בצורה טובה יותר ממה שלמד בניסן נתיב. "שם פיתחתי טכניקה ברמה מאוד גבוהה. לא היה להם הקראות לפני, היית מקבל מחזה בחלקים, הם היו עומדים עם הדף ביד ומשחקים. אני היום יכול לקחת דף ולשחק. עשיתי לא מזמן עבודה, ספר מוקרא ברוסית אבל משהו דתי, מעשיות יהודיות. פעם ראשונה שהייתי פוגש את הטקסט, הייתי מקליט והגענו לרמה שהיינו מקליטים פרק ב-One take. זה היה קטעים קצרים, מאוד גזעניים, העבודה הזו הכניסה עוד מסמר בארון הקבר של היחס שלי לדת היהודית."
עבודתו מחוץ לכתלי בית הספר, העשירה אותו מבחינה מקצועית, אבל גרמה לו לבחון באור חדש וביקורתי את הכלים שרכש בבית הספר "אני חושב שמה שאמור להעסיק שחקנים בתחילת דרכם הוא היכולת הטכנית, במיוחד בארץ. ברוסיה אם אתה לומד, אתה לומד שיטת סטניסלבסקי ארבע שנים. זהו. למה? כי כשתסיים, רוב הסיכויים שתתקבל לתיאטרון שלידו אתה לומד ואתה תעבוד בשיטת סטניסלבסקי. ובארץ, אין לך מושג איפה תעבוד. מלמדים אותך קצת מהכל.". לאחר שסיים עבודתו בתיאטרון "זרו", החל לג'נגל בין משחק, בימוי, כתיבה, הדרכה, הפקה, וכו' וכו', אמן פרינג' טיפוסי. בשנת 2012, הקים יחד עם בת זוגו כריס פיירוביץ' את תיאטרון La Panim, תיאטרון המתמחה בעיקר בהצגות פרינג' והצגות ילדים. עד כה, התיאטרון הפיק תשע הצגות, חלק מהן בוימו על ידי אריאל עצמו, ואחרות על ידי במאים חיצוניים.
אני שואלת אותו אם בתוך המגוון המכובד של היצירות ששיחק וביים, ישנן הצגות שהגיעו למקומות הראשונים בלבו. הוא מחייך, אבל לא ממש יכול למנות את ההצגות שהכי נחרטו על לבו, לכולן יש מקום וכולן שירתו איזשהו תפקיד מסוים בחייו. אני מתעקשת והוא מתרצה, איכשהו, ועדיין, מונה מספר הצגות. בין אלו, ניתן למצוא את "המוקיון" בבימויו של ירון שילדקרוט, שעלתה בפסטיבל "מרכז הבמה" בירושלים ולאחר מכן רצה בצוותא. "זה פשוט היה תפקיד שליווה אותי הרבה מאוד זמן והיה לי זמן להתעמק בו.". "אספני הבדידות" זו הצגה נוספת שהשפיעה עליו בצורה משמעותית, בעיקר בגלל שביטאה את רחשי לבו והמסע שעבר, והיוותה מעין מעבדה אמנותית שאפשרה לו וליתר השחקנים לנסות ולהתנסות בחומרים טקסטואליים ומשחקיים חדשים. "זו הצגה יקרה ללבי, אני כתבתי, אני ביימתי, הייתי חלק מאוד פעיל מההפקה. זו היתה ההצגה הראשונה שלנו (של תיאטרון La Panim. א.ר).". הצגה שלישית היא "דומיית המלחים", "זה היה פרויקט מאוד לא קל, אבל אני חושב שזו אחת ההצגות הכי טובות שיצא לי לקחת בהן חלק. בטח בשביל הפרינג' בארץ.". העבודה על ההצגה גרמה לו לקלוט בפעם הראשונה את הג'ינגול האמנותי שהוא עושה, ובייחוד את הפעילות התיאטרלית של La Panim, שחולשים על כמה מוקדים במקביל.
הצגה שהתחרתה על לבו היו "הגנתו של לוז'ין", בבימוי אולג רודובילסקי, בה קיבל תפקיד חשוב ומשמעותי. נדרש להתמודד עם חוסר ישע וחוסר יציבות, בשל שיטת העבודה והבימוי, כמו גם האתגר שעמד לפניו. "היה שם קטע מחריד, הבמאית, חצי שעה לפני שאני עולה לבמה עשתה לי נאום שהיה אמור לקדם את התפקיד, אבל בפועל עשה ההיפך לגמרי. ואז במקום לשחק את התפקיד הייתי רק עסוק בלחשוב אם אני מצליח או לא. היא נתנה לי הערות ספציפיות חצי שעה לפני שאני עולה על הבמה. לפני הצגה, אני אומר לשחקנים שלי שהם גאונים, זה מה שהם צריכים לחשוב, מקסימום אם הם לא טובים, אני אומר להם אחר כך.".
שתי הצגות נוספות שקיבלו בנפשו מעמד מיוחד הן "גבר, נשמתו ותמונותיה" שבוימה על ידי טניה שיינקר ו-"קול אנוש", שבוימה על ידי אריאל. בשתיהן עבד עם בת זוגו. בזו הראשונה, הבמאית ידעה להוביל את אריאל במסלול ייחודי שהעמיקו את רזי הדמות ואת המנעד האמנותי של השחקן. ב"קול אנוש", נעזרו במעצבת ולנטינה סטטס בכדי לתעל את המכשולים המקצועיים העומדים בפני תיאטרון פרינג' דל תקציב לכדי שפה אמנותית ייחודית. אחת הייחודיות של תיאטרון לה פנים היא שהם יודעים את מי ללהק לאיזה תפקיד, מאחורי ולפני הקלעים, ממניעים מקצועיים גרידא, רק בכדי להעשיר את היצירה עצמה.
במקביל לעבודה על ההצגות השונות, אריאל מכהן כבמאי ומדריך בקבוצות נוער בכפר הירוק וביפו. כשאנחנו עוברים לדבר על עבודתו עם בני נוער, הזיק ניצת בעיניו ופניו זורחות באחת. אהבת התיאטרון שקיבלה ביטוי בתיאור התחנות השונות במסלול המקצועי והאמנותי שעבר עד כה, מקבלת צורה אחרת כשהוא מדבר על חניכיו, על העבודה הרבה שהם משקיעים ועל הפוטנציאל הרב שטמון בכל אחד ואחת מהם. דבר זה, מקבל משנה תוקף בעבודתו באנסמבל יפו, שהוקם על ידי גל הורביץ, אשר התחנכה בסמינר הקיבוצים, בסורבון ובבית הספר של אריאן מנושקין בפריז. בתחילה, אריאל סייע בניהול ולאחרונה עבר לצד הבימוי וההדרכה. לדבריו, בשנים שחלפו מאז הקמתו, אנסמבל יפו נהפך למוסד של ממש, הכולל קבוצות נוער רבות ומעניק לבני הנוער סיכוי אמיתי ליצור לעצמם עתיד טוב יותר. חלק ניכר מבוגרי האנסמבל הפכו לשחקנים פעילים בתיאטרון ובטלוויזיה, אחרים התקבלו לבתי ספר למשחק ולבתי ספר למוסיקה. אחת ההצגות האחרונות עליהן אריאל עבד עם בני הנוער היא "להרוג את הדרקון", שנבנתה על חומרים אמיתיים מהעולם שלהם וביטאה את מה שיש להם לצעוק לעולם. באופן אירוני, אריאל ביקש ליצור הצגה המבקרת את שטיפת המוח אותה עוברים בני נוער היום, ובמקום זאת, נוצרה הצגה על אהבה, ביניהם, למדריך שניווט אותם בתחום ולתיאטרון עצמו.
מעבר לערך המוסף שהעניק התיאטרון לבני הנוער, אריאל ביקש להתמקד בעבודה על המשחק, בעיקר בכדי שייעזרו בזה בעתיד, כשיסללו את דרכם בתעשייה ובכלל. אחד הדברים המהותיים עליהם שם דגש הוא התפקיד של השחקן ביצירה והעומק שמשחקו מעניק ליצירה כולה. "זה כמו שזמר, כשהוא לוקח תווים, אז התו הזה שהוא שטוח, הוא יכול לתת לתו הזה עומק. זאת אומרת הוא יכול להוסיף את הטונים הנמוכים או הגבוהים לתו הזה. זה מה שהופך את הזמר לזמר, זה מה שהופך את השחקן לשחקן. לא לשחק את מה שביימו אותך, והמילים כתבו לך. מה שעשית, זה לתת לזה עוד רבדים, לתת לזה את התו שלך."
אריאל תמיד האמין שכל חלום שנפשו תכמה אליו, הוא יתממש. הוא תמיד חלם לדובב סרטים מצוירים, כמו אותם סרטים מצוירים שראה בילדותו, עם חתולים ובבושקות שדובבו על ידי שחקנים מהשורה הראשונה. למרות שהבין שאף אחד לא יבקש ממנו לדובב סרטים מצוירים בעברית, בגלל המבטא, לא אמר נואש וכיום הוא הקול הרשמי של טוקינג טום ברוסית, כשכל פרק מקבל מיליוני צפיות. הכמיהות של נפשו הנן רבות מספור, אבל סביר להניח, שהוא יגשים את כולן.
מהמסלול האמנותי שעשה עד כה, ועליו צועד בימים אלו, ניכר כי אריאל מעדיף להישאר בשוליים היצירתיים של התיאטרון, ולאו דווקא להתברג בתיאטרון הרפרטוארי. עם זאת, סביר להניח כי דווקא התעוזה האמנותית של יוצרי תיאטרון La Panim, ואריאל עצמו בפרט, היא זו שתצעיד את התיאטרון הישראלי לשלב הבא.
השאלון של מרתה:
כל ראיון עומק שנעשה, ילווה בגרסת מרתה לשאלון המפורסם של פרוסט-פיבו-ליפטון:
*כי מרתה שלנו חייבת להידחף לכל כתבה 🙂
# מה הפגם העיקרי שלך? "עצלנות, אני נורא עצלן אבל אני מכניס את עצמי למצבים שאני חייב לעבוד."
# מה הפחד שלך? "יש זמרת רוק כזו ברוסיה שיש לה שורה כזו 'אני כל כך מפחדת לא להספיק לפחות משהו להספיק'. זה הפחד הכי גדול שלי, שאני לא אספיק."
# מהי המילה האהובה/שנואה עליך? "שלג."
# מהי הקללה האהובה עליך? "אני אהיה כמו נטלי פורטמן בשאלה הזו, כוס אמק. נורא קשה לי לקלל ברוסית. אני זוכר שעבדתי בזמנו עם יובל זמיר זכרונו לברכה והוא ניסה לגרום לי לקלל ברוסית ולא יכולתי. 'תיזכר בכל מה שהם עשו לך שם!' אבל לא עשו לי כלום.".
# מי פתח עבורך את הדלת לעולם התיאטרון? "אמא שלי".
# באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית רוצה להתנסות? "כל מה שקשור ביצירה יש מאין. כל אמנות. טבח, אדריכל, גנן. "
# באיזה מקצוע, לא היית מוכן לעבוד? "פקיד".
# מיהו/מיהי היוצר/ת האהוב/ה עליך? "יש המון, אבל צ'רלי צ'פלין".
# אם היית גיבור-על, איזה היית? "אני חושב משהו מהמיתולוגיה היוונית, תזאוס, סוג של הרקולס אבל חצי אנושי."
# מהי הדמות האהובה עליך? "הנווד של צ'פלין, או הנס שניר (המוקיון)".
# מה היית רוצה שיכתבו עליך בדפי ההיסטוריה? "שחקן ענק".
מרתה יודעת 