המיקרופון הוא הנשק והמילים הן התחמושת

על ההצגה "תיכון מגשימים"

מאת: שני בן דוד

זוכת שני פרסי "קיפוד הזהב" לשנת 2017 ("מלחין השנה", עבודה קבוצתית"), שמציגה בצוותא בימים אלו גרמה לקהל ולי (ואפילו למרתה שישבה לידי) להתנועע בכיסא בקצב הביט. ההצגה "תיכון מגשימים" של תיאטרון "האינקובטור" מכניסה את הקהל בביטים קצובים לאווירת ה"באטל ראפ", המאפיין את צו האופנה במוסיקה העכשווית, וזאת ללא כל קשר לדור שאליו משתייך הצופה.

בטרם מתחיל המופע המשולהב, כבר ניתן להבחין בכלי נגינה (כגון: גיטרות, מערכת תופים, וקלידים), המוצבים כחלק בלתי נפרד מתפאורת הבמה ומלמדים על תחילתה של הצגה המעוטרת במוסיקה חיה. ואכן, בדומה למחזמר, מוסיקת חיה מכתיבה את הקצב, למשך כשעה ועשרים של אינספור ביטים קצובים. מנגד, בשונה ממחזמר טיפוסי, "תיכון מגשימים" לא מאפשרת לצופייה לצאת אפילו לרגע אחד מהקצב. כך שלמעשה הצופה "נאלץ" לצפות במחזמר אקסטרים שקצב הביט והצלילים שמלווים אותו מרגע הפתיחה, לא פוסקים עד לרגע בו יורדים השחקנים לחדר ההלבשה.

העלילה נכתבה כמחווה לסרטי הנעורים מכל הזמנים וקוויה מספרים את סיפורו של יואב, תלמיד חדש מנס ציונה, שמגיע ליום הראשון בלימודים, בשנה האחרונה שלו בתיכון. כמו בכל סרט נעורים טיפוסי, כך גם המחווה מאופיינת בעודף הורמונים של גיל ההתבגרות, וגיבורים צעירים וחסרי מנוח. יואב השמיניסט החדש, שהמעבר מנס ציונה נכפה עליו בשל גירושי הוריו (שגם הותירו את אמו כמפרנסת יחידה), מגיע ליום הראשון רווי בחששות. מהרגע בו כף רגלו דורכת בשטח תיכון מגשימים הוא נתקל ברצף של כישלונות חברתיים. כך יומו הראשון כשמיניסט הופך לסיוט, הסביבה מאמללת אותו ובהכרח מרחיקה אותו מהגשמת כל אושר נעורים.

סרט הנעורים, שהופך כאמור לסרט הבלהות של "יואב מנס ציונה", מאפיין רוח של תקופה, בה הנעורים הם חלק בלתי נפרד מהאינסטגרם והסטורי. בהתאם לכך, גם סגנון המוסיקה החיה שלא פוסקת לרגע ומתנגנת להפליא, וממש מגלמת תפקיד של שחקן ראשי בהצגה, מותאמת לסגנון הפופולארי של בני הנוער בישראל של היום. זו מותאמת לקצב הביט, ולתופעה התרבותית של קרבות ה-"באטל ראפ" שאמנם החלה לפני כמעט שלושה עשורים אבל כיום נחשבת לצו מוסיקלי פופולארי למדי. הקרבות המוסיקליים כובשים כל חלקה טובה ומבוצעים ע"י כוכבי רשת צעירים (כמו נועה קירל או סטטיק ובן אל) שחורכים "עם חלב על השפתיים" את מצעד הפזמונים.

ניתן להבחין כי המחווה האמנותית של הבמאי והכותב הראשי עמית אולמן (שגם משחק בשלל תפקידים, ביניהם היריב האלמותי של יואב על התהילה והבחורה) עומדת להפליא בכללי הז'אנר. יואב, שנדרש להשתלב חברתית במקום זר (עם כללים חברתיים חדשים, שלא ניתן להתכונן אליהם), נאלץ להתמודד עם הגירה כפויה למקום חדש, עם "פצעי בגרות" נוסח התאהבות במלכת הכיתה, וזאת לצד בריונות מצד חבריו החדשים לספסל הלימודים. לראייה, הבריונות שאפיינה את הגיבור בקלסיקת הנעורים משנות השמונים, "קרטה קיד", מהווה אינטרטקסטואליות ברורה של אולמן ושותפיו (עומר הברון ועומר מור), ליצירת הנעורים הפרינג'ית שלהם. כמו כן, בכתיבה מתוחכמת וראויה לשבח של להטוטי המילים והלחנים גם יחד, הבריונות הפיזית הקדומה מפנה את מקומה לבריונות עכשווית של הבאטל ראפ. ניסוח הבריונות החדשה שמאפיינת את היצירה, מכתיבה כללים חדשים המתאימים לרוח הזמן והמקום ומדגימה במאפייניה יריבות אקטואלית כמו היריבות בין רון נשר לסטטיק ובן אל.

למען קוראינו שעברו את גיל העשרה, ובנעוריהם הכירו בריונות שאימון אינטנסיבי ומתמיד באומנות הקרטה דווקא עשוי לפתור, נקדים ונסביר כי מדובר בבריונות מסוג אחר לחלוטין. בשונה מהבריונות המוכרת מסרטי הנעורים, המהווה איום על הגיבור המהגר ומאופיינת לרוב באלימות פיזית, הרי שזו העכשווית באה לידי ביטוי בהשפלות מילוליות, שמתיישבות על קצב הביט של הראפ. לכן, על מנת לנצח אותה נדרש מהגיבור להצטייד בתחמושת של אוצר מילים עשיר, חוש קצב מפותח ושנינות יתרה. כמו כן, באמצעות האינטרנט, לבריונות החדשה ישנה את הפריבילגיה להפוך ויראלית תוך שניות.  על כן, מהשפלה פומבית מקומית, הגיבור עלול להפוך לקורבן לאומי, אפילו גלובאלי. כבר ביום הראשון ללימודים, גיבורם של אולמן וחבריו הופך לידוע לשמצה בכל הארץ, רק כי נתפס לא מוכן לבאטל עם הבריון של הכיתה.

דרכו של יואב להתמודד עם ביש המזל שנכפה עליו משמשת קשר נוסף לסרטי הנעורים, ובכך מגדילה את המחווה של יוצריה. יואב האבוד יוצא במסע חיפוש אחר מאמן זקן וצולע העונה לשם חמורבי, שמשמש בכלל כבעל הקיוסק הבית ספרי של תיכון מגשימים, (מחווה יפה לבעלי הקיוסקים בתיכונים בהם למדו היוצרים עצמם) ומזה שנים ארוכות, מסרב לאמן נערים ל"באטל". הצופים הבוגרים יותר בקהל ממש מצליחים לעשות את הקשר למר מיאגי, המאמן האגדי מקרטה קיד שכזכור פרש מאימון קרטה. בדומה לאותו מר מיאגי, גם חמורבי זיהה את מצוקתו של הגיבור והפוטנציאל הטמון בו, ולמרות שחדל לאמן, מסכים לשוב לזירת הקרב למענו. התפקיד השנון שנכתב לחמורבי, מציג מאמן זקן וערכי, שלא רק מלמד אותו את המילים הנכונות וכיצד ללהטט בהן, אלא משמש גם כקואצ'ר רוחני שמחייב את יואב לאמץ מסרים ערכיים כמו חמלה ואהבה, הרבה לפני שהוא יוצא לקרב.

מעבר למוסיקה המתנגנת להפליא וחושפת ללא הבדל דורי את  הקהל לרזי הז'אנר של הבאטל, ראוי לציין את הכוראוגרפיה ואת עבודת הצוות של הקאסט. עשרת השחקנים המגלמים שלל תפקידים שקשה לעקוב אחריהם מצטיינים לא רק בשירת ראפ משובחת, אלא שמדובר בחבורה של אנשים שמנגנים, שרים ורוקדים היפ הופ על במה קטנה אחת, ובהרמוניה מושלמת, שממש מעוררת קנאה. היכולת ליצור הרמוניה שכזאת, שכאמור לא פוסקת כשמונים דקות, דורשת חוש קצב מפותח, יכולת תנועה פנומנלית ודיוק שניכר שנרכשו בהרבה אימונים ועמל רב. אפילו בעת החלפת התלבושות (שמתרחשת בדחיפות, מאחורי שני פרגודים המוצבים בשני צדי הבמה), השחקנים מתלבשים בקצב אחיד ובהתאם לביט. אם לדייק, מדובר ביצירה הרמונית של שעה ועשרים, שמרגישה כמו שיר שהוא גם ריקוד וגם סיפור, ושלמרות שפע ההתרחשויות, והקהל הצעיר שהציף את האולם וגם הפריע, קשה להיכנע להפרעת קשב או ריכוז.

הדבר האחרון שכדאי להתייחס אליו היא העובדה שמרתה ואני לא הגענו למחזמר מתקתק מברודווי, שבו הכל טוב ונפלא. מה עם קצת אווירה של פרינג' באוויר? ובכן, היוצרים מצליחים לשזור היטב שפע של מסרים וביקורת חברתית באופן גלוי וסמוי גם יחד, ולכן למרות אווירת מופע הראפ, הצופה יכול להיות בטוח שייצא נשכר, גם בעניין זה. חלק נכבד מהביקורת החברתית באה לידי ביטוי בחוקי הבאטל, שיואב נאלץ לסגל למען ניצחון המשבר החברתי אליו נקלע בעל כורחו. אלו ועוד, מבהירים היטב את הביקורת של דור היוצרים, שנולדו אי אז באמצע שנות השמונים, על "דור הסטורי" של היום.

לראייה, אחד מחוקי הבאטל המובהקים הוא שלא ניתן להכניס תחמושת מילולית שכוללת בדיחות גזעניות על חשבון היריב ("בדיחת עדות היא עבירה ברורה!"), כשמנגד מותר לירות ללא הרף צרור ביטויים מעליבים כלפי הורי היריב.  בדור שבו הפוליטיקלי קורקט הפך חלק בלתי נפרד מחיינו, הערכים שמובילים את בני הנוער של היום השתנו, ולא בהכרח לטובה. ביקורות נוספות על החברה שאנחנו חיים בה, תמצאו גם בדרך בה מאמן חמורבי את יואב. שאולי כמו שמו העתיק והמיושן, מבקש להרביץ בו תורה וערכים, שקצת אבד עליהם הכלח. בדור בו תמונה באינסטגרם שווה אלף מילים, סיפור טוב זה בכלל סטורי ואימוג'י הוא ביטוי לרגשות, ערכים כמו אהבת אדם, כיבוד הורים וחברות, הופכים לדבר מיושן, ובוודאי שלא כדאי להפיץ אותם ברשת.

ואחרי כל זה, אם צריך לסכם את החוויה – מדובר בשמונים דקות קצביות למדי, קהל ששבעים אחוז ממנו היה בני נוער משולהבים, מופע היפ הופ מרהיב באחידותו, ואפילו מרתה אחת שזזה מדי פעם לקצב הביט. מומלץ בחום ללכת לצפות! או כמו שוודאי היו מכנים זאת בתיכון מגשימים – "קללל"!!!

תיכון מגשימים

תיאטרון האינקובטור

מילים ולחן: עומר הברון, עמית אולמן ועמית מור

במאי וכותב ראשי: עמית אולמן

משתתפים: גלי אשכנזי-לוין, עמית אולמן, רני אלון, סימה ברמי, דורון גוברמן, רועי דורון, עומר הברון, עמרי הכהן, שליו סרור ורוני מרקביץ.

ע. במאי: עומר הברון

מעבד מוזיקלי: עומר מור

כוריאוגרפיה: סטפר הפקות – תמיר סטפר ודניאל מימון

מועדים נוספים: 3/4/18 21:00 צוותא | 9/4/18 20:30 מזיא ירושלים | 16/4/18 21:00 צוותא | 22/4/18 20:30 מזיא ירושלים.

כדאי להתעדכן במועדים נוספים באתר תיאטרון האינקובטור