העובש שבפנים

על ההצגה "כיצד להיפטר מזה?"

מאת: מרתה יודעת

שישי בצהריים. לונדון מיניסטור. תל אביב מתכוננת לשנ"צ, לפני שהאורות הבוהקים והכימיקלים ירחיבו את התודעה. אולם צוותא 2 שוב מתהדר בנוצות אחרות. הפעם, בשונה מהרגיל, כיסאות הפלסטיק השחורים אוחסנו מאחורי הקלעים ועל פני כל השטח פוזרו כיסאות משרד כהים, עטופים שקיות אשפה שחורות, מכינים לכאורה לקראת הבאות. אין ספק, הפעם מרתה הולכת לשבת בנוח בחושך ולצפות בעולם חדש ומופלא שנוצר על הבמה. אז זהו, שלא. אל תבינו לא נכון, העולם שנוצר בהצגה "כיצד להיפטר מזה?" של דור פרנקל הוא בהחלט חדש, בהחלט מופלא, חסר היגיון לחלוטין, אבל אל תצפו לשבת בנוח.

ההצגה מציגה שתי אחיות, אמדה ומדלן, המגולמות על ידי עדי קוגלר ודור פרנקל, שעיבדה, ביימה והיתה אמונה על הכוריאוגרפיה. השתיים מתגוררות יחדיו בדירה ממנה לא יצאו במשך 15 שנה, בה הן מתפעלות מרכזה טלפונית המפרנסת אותן בצורה די מכובדת, במידת האפשר. האחות הצעירה, אמדה, מנסה לכתוב מחזה, אבל לא מצליחה לכתוב יותר משורות אחדות, אינה יכולה להתקדם הלאה. המילים כולאות אותה וממאנות לצאת החוצה, בדיוק כמו שהאחיות כולאות את עצמן.

כיצד להיפטר מזה?

האחיות בפעולה. צילום: עמית סגל

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה, האחיות מנסות להסתיר גופת גבר, אותו הרגו בשוגג (או שלא?) לפני כ-15 שנה. היה זה מאהב לשעבר, או שכן שהגיע לביקור, או איזה דוור שהביא להן איזו מעטפה גורלית, איזה סוד כמוס שהן מנסות להסתיר, שפורץ החוצה בעובש מסתורי המשתלט על כל הבית. במהלך ההצגה, כמו בכל יום בחיי האחיות, הן מקיימות את אותה שגרה ואותם טקסים, מנסות להגשים את הכמיהה הכמוסה להיפטר מאותו סוד ולהמשיך בחייהן, ולהתמודד עם הפחד שמא הכמיהה הזו אכן תתממש. במהלך שגרת היום הכה רגיל הזה, מפתיע בואו של הדוור, בגילומו המשעשע של מתן גורן, המבקש להביא מכתב לאחת האחיות. דבר כל כך בנאלי מוציא אותן מכליהן ומשגרתן. גם ממנו הן מעוניינות להיפטר. אך כיצד? והאם הדבר לא יגרום לגופה נוספת אותה יש להסתיר, להופעתן של פטריות על הרהיטים, לעוד שכבת עובש על הקירות?

כיאה למחזה של יונסקו, ההצגה אינה הגיונית בעליל. הריאליזם רחוק שנות אור מקירות הדירה הפריזאית הקטנה. מרתה מודה, זה קצת צרם לה. אם נשים בצד את הריאליזם, המהווה ז'אנר בפני עצמו, גם באבסורד צריך להיות היגיון כלשהו, מעין התכתבות עם המציאות האמיתית, עם החוקים הפיזיקלים. על אף שאינה חזקה בלימודי המדעים המדויקים, מרתה בספק אם עובש אכן יכול לגדול על גופה שכבר נרקבה מזמן. מיצי גוף שהתייבשו, אולי. ריח חזק ומבחיל שאופף את הבית, סביר להניח. אבל עובש אוהב טמפרטורה גבוהה ורטיבות ולגופה בת 15 שנים כבר אין דופק שיפעים את הדם ומיציה התייבשו כבר מזמן, אז איך ייתכן שהעלתה עובש כל כך עיקש עד שדבק בכל רחבי הדירה? איך ייתכן שהאחיות נאבקות עם גופה שלמה ומנסות לדחוס את גפיה לתוך חדר השינה? את אותה גופה שכבר נרקבה ואינה במצב הצבירה המקורי שלה, האחיות מצליחות לקפל ולדחוס מעבר לדלת, כאילו היתה כביסה שיש לקפל ולשים בארון. אולי לגריסום הפתרונים (CSI. לאס וגאס. ברצינות?!).

כיצד להיפטר מזה?

מעבר לדלת חדר השינה הסגורה. צילום: עמית סגל

הצופים, כאמור, אינם יושבים בשקט לאורך ההצגה. האחיות מזיזות אותם על כיסאותיהם לאורך ולרוחב החלל, כאילו היו אותן פטריות עיקשות שהן מנסות לחסל, או אולי היו רהיטים שיש להזיז ממקום למקום רק כדי ליצור תכלית לשגרת היום, או אולי אותן עיניים בולשות, מרגלות אחר מעשיהן ומנסות לחשוף את הפשע שביצעו לפני כל אותן השנים? כך או כך, הצופים מתבקשים לקחת חלק פעיל בהצגה. עם זאת, בפועל, התפקיד העיקרי של הצופים הוא לזוז ממקום למקום, לתפקד כנפעלים ותו לא. נכון, פעם או פעמיים האחיות מבקשות מהקהל להעניק להן אי-אילו תירוצים וסיבות לרעשים המסתוריים ולתזוזת הגופה/גוש העובש, אבל לא יותר מכך. לרוב, יש בזה טעם, בייחוד כאשר אחדים מהצופים מעזים לסרב לזוז ובוחנים את תגובת האחיות. עם זאת, לאחר תזוזות רבות בחלל, הצופים מוצאים עצמם מתעסקים ב"מי יזוז עכשיו ולאן?" ופחות במתרחש על השטח הבימתי, וחבל. בייחוד כשההתעסקות עם הכיסאות מונעת מהקהל להבחין בתנועת השחקניות ובאופנים בהם הדמויות מובעות בצורה מדויקת למשעי.

השתיים, קוגלר ופרנקל, פשוט נפלאות. הן שמות לב לפרטים הקטנים ביותר, ומרתה יודעת כי בפעמים רבות היא ישבה במרחק נגיעה מהשחקניות. גם כאשר פרנקל נאלצה לשחק ביד מגובסת, תנועות היד המוגבלות, ואף הגבס עצמו, הלמו לחלוטין את דמותה של מדלן. מעבר למשחק ולבימוי הטובים, יש לציין לטובה את המוסיקה שליוותה את ההצגה, מעשה ידיו של עמית סגל, אשר העניקה לה רבדים נוספים והלמה לגמרי את האבסורד של יונסקו.

אמנם, מדובר בעיבוד חדשני למדי למחזה של יונסקו, שבמקור כתב על בני זוג נשואים ומבוגרים, שאינם יוצאים מביתם. לכאורה, ניתן לחשוב שעיבוד הסוטה מן המתווה של יונסקו, מאבד את המסר וחוטא למקור. מרתה אינה מסכימה עם זה. היתרון של יצירות אמנות, ושל הצגות בפרט, הוא שאפשר לשחק איתן, למתוח את הגבולות, לצאת מהקווים ולהציע פרשנות אחרת שנשענת על היצירה המקורית. בכך, בעצם, היצירה ממשיכה לחיות ולא נותרת מאחור. אם מסתכלים לעומק, ניתן להיווכח כי "כיצד להיפטר מזה?" בהחלט מצליחה להעניק מימד אקטואלי יותר למחזה של יונסקו, שנוצר אי-אז בשנות החמישים. בדומה לפטריות העובש אותן האחיות מנסות להזיז מצד לצד, ללא תכלית או הצלחה, כך גם החברה הישראלית, על שליטיה, מנסים להזיז את הבעיות מצד לצד, מבלי לפתור אותן ממש, אלא רק בכדי להיפטר מהן, בכדי שהמבול שיבוא אחרינו ישטוף אותן החוצה.

 "כיצד להיפטר מזה?"

צוותא

עיבוד, בימוי וכוריאוגרפיה: דור פרנקל.

משחק: דור פרנקל, עדי קוגלר ומתן גורן.

ע. בימאית: קרן טבול

מוסיקה מקורית ועיצוב תאורה: עמית סגל

עיצוב תלבושות: יעל שטרנברג

ייעוץ אמנותי: יהודית ג'ינג'ר ויובלל לירון

עוזרי הפקה: דבורה מישייב וגלעד פרנקל.

ההצגות הבאות: 12/2/18 20:30 צוותא 2

כנסו לפייסבוק הקרוב לביתכם, כדי להתעדכן במועדים נוספים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s