מאת: מרתה יודעת
יום רביעי בערב, רחובות יפו מנומנמים לפני המולת הבליינים שיפקדו את הברים והמסעדות ויחגגו עד אמצע הלילה. מרתה עוברת בין הרחובות הפנימיים, מנסה למצוא את בית הספר הדמוקרטי. Where the Fuck is it? אחרי סיבוב אחד ושניים ושלושה, מרתה מצאה את המקום מאחורי גדר מבורזלת ועמדת שומר נטושה, נכנסה אל רחבת בית הספר וחזרה בזמן לבית הספר קציר ברחובות. לאחר מתן מדבקה עם שמה, מרתה עמדה בחוץ במחששה המאולתרת, וצפתה ביתר האנשים שעומדים לעבור איתה את ההרפתקה התיאטרלית המכונה "רק בהצבעה". כבר מספר פעמים מרתה קיבלה הזמנה להגיע ולצפות בהצגה המיוחדת הזו ומספר פעמים נמנעה בנימוס, בעיקר בשל הסיבה שלא רצתה לחזור אחורה בזמן, לימי התיכון העליזים. מבחינת מרתה, הם לא היו כל כך עליזים, על אף שתכל'ס, אלו היו הימים בהם יצאה מהארון. למרות החבר'ה המצוינים שהסתובבה איתם וההצגות שהרימה בבימת-הנוער-העירונית-שולטת, מרבית הזמן הסתובבה עם הראש באדמה וניסתה להבין למה נטיות לבה לא דומות ליתר העדר, ניסתה לעמוד בדרישות המורים גם לאחר שהעיפו אותה לשלוש יחידות מתמטיקה למפגרים, ניסתה לעבור את שיעורי הספורט בשלום ואת הבגרויות בחתיכה אחת. אבל, בשל אי-אילו סיבות, באותו יום חמישי מרתה אזרה עוז והגיעה להצגה. כבר מהרגע הראשון, בו אחת המורות עודדה בנלהבות לבחור את השיר שיתנגן בעת ההפסקה, מרתה חשה שחזרה לכותלי בית הספר. תחושה זו, התחזקה כאשר הקהל התבקש לעמוד בחצי מעגל בכדי לקבל את פני המנהלת, וכשהובל אל אחת הכיתות בידי המורה לאזרחות וישב מאחורי השולחנות האפורים על כיסאות הפלסטיק, התחושה הגיעה לשיאה. כאשר חילקו את המחברות החומות, התחושה התייצבה ונהפכה לזהות זמנית – מרתה חזרה להיות תלמידה בתיכון.
ההצגה כללה מספר שיעורים חשובים שכל תלמיד/ה לומדים בתיכון, כגון אזרחות, לשון, ספרות, ערבית, פיזיקה ותיאטרון. כל אחד מהשיעורים הללו, שארכו (תודה לאל) רק עשר דקות, הועברו על ידי מורה אחרת שהניפה את שוטה הפדגוגי על התלמידים. בחלק מהשיעורים, הצופים התבקשו לקחת חלק פעיל בשיעור (היוצרות בחרו בחוכמה כי מידת האינטראקטיביות תהיה בהתאם לבחירת הצופים) – חלק כתבו על הלוח, אחרים הקריאו שיר וכולם נדרשו ללמוד את החומר לקראת בחינת הבגרות. באמצע יום הלימודים, התרחשה הפסקה קצרה בה חולקו כריכים עם שוקולד והושמע השיר שזכה בבחירות הקהל.
"רק בהצבעה" נוצרה על ידי הבמאית אפרת שטינלאוף (גילוי נאות, מרתה מכירה את שטינלאוף עוד מימים עברו, כאשר לקחה חלק במערכת המגזין "מרתה יודעת"), בשיתוף השחקניות-יוצרות דנה אתגר, נתלי פינשטין, נטעלי בראואר, סיואר עואד ואורית זפרן. יחדיו, היוצרות טוו את השיעורים לכדי מארג מעניין למדי, בו הצנזורה שוררת באופן מוחשי ותודעת התלמידים נשלטת על ידי ההגמוניה הלאומית, בה אין מקום לקבוצות מיעוט או לשמאלנים שחושבים קצת גם על האנשים הרגילים שמעבר לחומת הבטון, ונפגעים במהלך המבצעים. באופן הרמוני, הקולות המגיעים מיפו, חודרים לתוך המרחב התיאטרלי ומעשירים את חווית הצופים. כך, לדוגמה, במהלך שיעור אזרחות, כשהמורה (בגילומה האמין והמדויק של נתלי פינשטין) לימדה על קבוצות מיעוט והדרתן אל שולי השוליים של החברה השלטת, חדר אל הכיתה ניגון המואזין מבחוץ. בשיעור התיאטרון, המורה (בגילומה המקסים של דנה אתגר) לימדה על המחזה "אנטיגונה" ותוך כדי הביעה את דעותיה על הילדים מעבר לגדר ההפרדה שנאלצו להתמודד עם אובדן ביתם, ונלקחה באחת מן הכיתה על ידי המנהלת קפוצת השפתיים (בגילומה המצמית של נטעלי בראואר). בנוסף לקטעים מעין אלו, חווית בית הספר התחזקה באמצעות סצנות המהימנות למציאות, בהן מורות נכנסו אל הכיתה כדי למסור הודעות "חשובות" או בכדי להחליף את אותה מורה שנלקחה מהחדר, ותוך כדי ללמד מילים בערבית שיעזרו לתלמידים במהלך השירות הצבאי.
מעבר לחוויה התיאטרלית המרתקת ולשטיפת המוח הפדגוגית הניכרת ממנה, מרתה התקשתה להבין את כיוון הרוח הדרמטית. האם היוצרות ביקשו להביע את שאט נפשן מהדרת השמאלנים מהמרחב הציבורי או שמא ביקשו לבקר את הלאומנות החודרת לתוך כותלי בית הספר, שאמור להיות מוסד חינוכי א-פוליטי המעודד חשיבה ודעה חופשיות? האם היוצרות ביקשו לחשוף את חווית התלמידים באופן המהימן למציאות, בכדי לשנות את השיטה הרקובה ונעזרו בכלים דרמטיים בכדי להוכיח כי אותם תלמידים למעשה מהווים את דור העתיד ועל כן יש לעודד חשיבה עצמאית, למנוע צרות אופקים ולהפכם ליצורים חושבים, ברי דעת, המסוגלים להוביל את המדינה והחברה לכדי עתיד טוב יותר? כך או כך, הצגה זו הנה חווית חובה לכל אחד ואחת, גם אלו הלוקחים תפקיד כלשהו במערכת הלימודית וגם אנשים מהשורה, כאלו שהותירו באבק הזמן את ימי התיכון. ייאמר לזכותן של היוצרות שההצגה בהחלט גורמת לצופים לחשוב ולהעלות שאלות אשר המשיכו להעסיק את המוח והנפש לאחר ההצגה. על אף ההרפתקה הלימודית התיאטרלית שמרתה חוותה, כשעזבה את כותלי המוסד החשוך וחזרה למציאות, שמחה ניקרה בלבה שהיא לא צריכה לחזור לבית הספר, למחרת בבוקר.
"רק בהצבעה"
יוצרת: אפרת שטינלאוף
שחקניות ושותפות ליצירה: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד ונתלי פינשטיין.
דרמטורגיה: דנה אתגר
עיצוב גרפי: ענבל הרשטיג
צילום אימג' יח"צ: רונן גולדמן
עוזרת במאית: זוהר ברנר
ייעוץ בעיצוב: אביה בש
היצירה פותחה במסגרת מסלול שחקן חוקר יוצר באוניברסיטת תל אביב והופקה בעזרת איב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון.
מועדים נוספים: 8/11/17 | 15-16/11/17 | 23/11/17.
במועדים הנ"ל ההצגה בשעה 20:00. כדאי להזמין כרטיסים מראש.
בית הספר הדמוקרטי הפתוח, נועם 8 יפו.
מרתה יודעת 