עשר המכות בפרינג' הישראלי

מאת: מערכת מרתה יודעת

לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור א/נשי התיאטרון, ולרכז את עשר המכות בתיאטרון הפרינג' הישראלי.

 

צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור בלכבות את הטלפון?!

אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לאלו של הסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שהקהל והקלעים שומעים כל מילה, שהוא לא יכול לדבר כי הוא בהצגה. לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת במקום על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל. מרבית הצופים נוהגים לשים את הטלפונים על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.

הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולארי, גם אם מדובר על מספר דקות טובות. במידה ואחד סורר נשמע במהלך ההצגה, להורות לשחקנים להשהות את ההצגה (לרגעים אחדים) ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה שתיווצר תגרום לזה ששכח את הטלפון פתוח, להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין ים כיסאות הפלסטיק השחורים, וליתר הקהל – לוודא שטלפונם נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.

כיסאות פלסטיק או איך לא להרוס את הגב במהלך ההצגה

כיסאותכתר

הכתר שבפרינג'

כמעט בכל תיאטראות הפרינג' בארץ ישנם כיסאות כתר לקהל. הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה… מקורות יודעי דבר אומרים שבראשית ימיו של צוותא, כשבנו את האולם הקטן, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים. תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, גג שעה ורבע, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס.

 

הפיתרון: חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות מעט יותר נוחים, עם ריפוד מתחת לתחת. לאילו שעדיין לא, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי הכיסאות.

רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!

בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, מה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. מאחר ויש הצגות פרינג' רבות (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים אלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצרים שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה ובארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית מתחילה להיות סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין, יש שם, כמו באירופה, עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.

הפיתרון:  לכתוב שיש להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, כמו שההצגות הן עצמאיות, כך יש למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים כאלו ואחרים. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.

תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה

כאמור, הפרינג' לא נתמך או מתוקצב ממשלתית. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוק התפאורה הקיימת. במידה ומדובר בהצגה עצמאית, כדאי  לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר ולפעול בהתאם.

חבילת תוכן לאתרי אמנים

Necessity is the mother of invention

מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי!

אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, הוא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. מכך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני.

הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים, אלא בכל השטח המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים שפג תוקפם.

אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע ובחיפה. כולם גורמים לתוצאה אחת – בכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום מתנפץ על הרצפה לעשרות רסיסים.

הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, לו היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.


נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה

בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של מדונהנקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שלא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן רם מדי, ולשחק במינימום ההכרחי.

הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.

יוצרים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת:

נכון, זה לא מוגבל לתיאטרון וזה בהחלט מתבטא גם בתחומים אחרים, אבל בתיאטרון, כמו בתיאטרון, זה מקבל משנה תוקף. זה לא מוגבל בזמן או בתקופה, יש דיוות שכרגע יצאו מבית ספר למשחק/בימוי/השלימו את החסר, ויש כאלו שמתנהגים/ות ככה לאורך כל החיים. זה גם לא מוגבל לעיסוק או לאמנות, יש שחקנים כאלו באותה מידה שיש במאים ומחזאים ומעצבים.

הפיתרון: צאו מהסרט ותלמדו קצת צניעות, נימוסים והתחשבות בסיסית ברעיכם היוצרים. אף אחד לא נועד לשרת אתכם, לספוג את הצעקות/קללות/יריקות שלכם ולהגיש לכם קפה או סנדוויץ' מארומה כי לא היה לכם זמן לעשות את זה לפני החזרה. ובינינו, זה לא בדיוק ישיג לכם את הפרויקט הבא.

מאחרים, צאו בחוץ!

אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, ועל אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר ואין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.

ברכת בכורות

מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, מריצים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורן, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה, אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה המזוודה של מרתה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עשר המכות בפרינג' הישראלי

  1. רותי הגיב:

    אוךךך.. כמה נכון וכמה יפה כתוב!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s