על הקו

אוואטרים אנושיים על הבמה

מאת: מרתה יודעת

כמו החתול של שרדינגר, עשר דקות יכולות להיות איטיות ומהירות מאוד, בעת ובעונה אחת. מרתה קלטה את זה על בשרה ונפשה, במופע החדש של מיה מגנט ומירי סגל, שעלה לאחרונה בפסטיבלים בתמונע ובתיאטרון הבית. המופע מאפשר לצופים מהקהל להיות מפעילים של אווטארים אנושיים (מיה מגנט ודורון לב), למשך עשר דקות תמימות. במהלך ההפעלה, האווטארים עושים כל שתבקשו, במידת ההיגיון, כמובן, בהתאם להוראות אותם הם מקבלים דרך הטלפון החכם שעל זרועם. כך, ניתן לגרום להם להגיד דברים שלא העזתם להגיד בעצמכם, לעשות דברים שאתם מפחדים לעשות, ולהגשים פעולות אינטימיות/אלימות/מפתיעות. בניגוד למופע בתמונע, בו הצופים הפעילו באמצעות טבלט בחלל התיאטרלי, במופע שעלה בפסטיבל "FOMO" בתיאטרון הבית, המפעילים יכלו לעשות זאת דרך המחשב. באופן ראשוני, וחד פעמי למדי, מרתה השתתפה במופע כמפעילה, ונותרה בחיים בכדי לספר.

כן, גילוי נאות, מרתה יודעת. למגנט ומרתה יש היכרות די ארוכה, הן ככתבת לשעבר במגזין והן כיוצרת תיאטרון חדשנית. זהו, מרתה אמרה את זה. אתם יכולים להירגע, אין כאן נפוטיזם, אלא ציון עובדה אובייקטיבית שמיה מגנט לא מפסיקה לחדש את היצירה שלה, ואת זו המוכרת כיום בפרינג'. ההצגה "לבדנו, ביחד", בבימויה, עולה בימים אלו בצוותא ומתמקדת במערכות היחסים בעידן הפייסבוק והוואטספ, ולאחרונה הציגה מופעים טכנולוגיים, כגון "מתי נתממשק" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ו-"מקודדת" בתיאטרון תמונע. גם אלו, מתמקדים ביחסים בין הפרט לאחר, לעצמו ולמכונה, בעידן הטכנולוגי.

nsb2

מתוך "Need Some Body". צילום: אבי גולרן

המופע "Need Some Body", היה דומה ואחר במקביל. גם הוא, ביקש לבחון באופנים אינטראקטיביים את הנושאים הללו, אבל הציע דרכים חופשיות קצת יותר. אם בעבר, מגנט יצרה חומר גלם מאלמנטים שנקבעו מראש, כעת דורון לב והיא היו החומר גלם עצמו. וזה היה מרתק. על אף שלמרתה יש קילומטרז' כלשהו כבימאית, והמומחיות שלה, בין היתר, הוא לכוון שחקנים לכדי יצירה בימתית מוגמרת, כמפעילה במופע, היא זכתה ליד חופשית יותר. ללא מגבלות או עלילה, ללא גב לקהל או אפ-סטייג' מיין גוט, אלא פשוט ליצור ולהפעיל. מרתה מודה ומתוודה כי בכל פעם שהתור שלה הגיע להפעיל, והאווטארים פנו אליה ישירות דרך עין המצלמה, למרות שלא ראו אותה בפועל, היא חשה שטף אדרנלין מעודד, כאילו כרגע עלתה אל הבמה בעצמה. בין היתר, הפעילה את השניים לרדוף אחד אחר השנייה, לסטור, לנשק, ללטף, לחקות ולהפתיע. בשעות המאוחרות, שכן המופע נמשך עד 0:30 בלילה, הפעילה לנוח, לשבת על כיסא, לשתות, ומיד לאחר מכן, שוב לסטור וללטף.

nsb5

לצד האלמנטים המרתקים שהמופע הזה סיפק, הוא נתקל והתקיל את הצופים בלא מעט חסרונות טכנולוגיים. מאחר והמופע צולם בשני אופנים נפרדים – אחד לצופים שבבית ואחד למפעילים – היה פער רב בין מה שהצופים ראו לבין מה שקרה בפועל על הבמה. הפער הזה היה כל כך גדול, עד כי שעה לאחר שמרתה הפעילה בפועל, היא ראתה כצופה את מה שעשתה כמפעילה. מאחר והמופע מושתת על הפעלה בשידור חי, זה די מפספס את המטרה המקורית. מעבר לכך, מסיבה מסוימת, השידור שהועבר אל הצופים הועבר באופן מגומגם. בכל כמה שניות, התמונה קפאה והמשיכה, קפאה והמשיכה, במשך כמעט כל המופע. לבסוף, כשמרתה רצתה להפעיל פעם אחת אחרונה, ונכנסה אל תור המפעילים, התמונה קפאה לחלוטין, עד שהשתחררה, ציינה כי נותרו 10 דקות לסוף המופע, ולבסוף השידור נפסק. מרתה נותרה באוויר, ממתינה לתורה, שלא התממש. זה היה, בלשון המעטה, מתסכל. כל אלו, לצד פאקים קטנים אחרים, כגון זה שלאחר ההפעלה, היוצרות ביקשו מהמפעילים להחוות דעתם על המופע באמצעות מסמך גוגל, אבל לא היה ניתן לכתוב בפועל במסמך, ועוד ועוד.

nsb6

בדומה לפער בין מה שהצופים ראו לבין מה שהמפעילים ראו, ניכר דיסוננס מטורף בין הטכנולוגיה עליה התבססה היצירה, לבין היצירה בפועל. אם הקשיים הטכנולוגיים גרמו לכך שהיצירה לא הגשימה לחלוטין את המטרות שלשמן נוצרה, על הבמה, האווטארים והמפעילים יצרו עולם אחר לחלוטין, תיאטרון טכנולוגי מודרני כהלכתו, אם נשים בצד את כל ההגדרות התיאטרליות למודרניזם ופוסט-מודרניזם. במשך שלוש שעות תמימות, האווטארים האנושיים נתנו את כל כולם ליצירה, ועל אף הקושי והמבוכה, והאפילה הדרמטית בשל חוסר מחזה או הצגה, הם הצליחו לגרום להוראות הקונקרטיות שקיבלו להפוך לעשירות ומעניינות יותר, ודרמטיות לחלוטין. גם כאשר חלק מהמפעילים נעזרו בשירים של "Florence and the Machine" וציטוטים מהמלט, או הוראות לקוניות כגון לשבת על כיסא ולשתות מים.

באף אחת מהפעמים, לפחות אלו שמרתה הצליחה לראות, לא נוצר דיון דרמטי בנוגע למהות היצירה, או בנוגע למה שהיא מבקשת להעביר. מיה ודורון לא הופעלו לחשוב, הם הופעלו לעשות, לדבר, להוריד חולצה ולשים אותה על הראש, להתנשק. אבל לאחר שהמופע הסתיים, וההזיה הטכנולוגית נגמרה, אין ספק כי נותר טעם של עוד, של כמה עוד ניתן לפרוץ את הגבולות, מה עוד אפשר לגרום למיה ודורון לעשות ומתי יסרבו, ומה זה אומר עלינו, שהדרך היחידה שנותרה לנו להביע את נפשנו המדממת, היא באמצעות אווטרים מקוונים ופוסטים בפייסבוק?

Need Some Body

יצירה: מיה מגנט ומירי סגל

מופיעים: מיה מגנט ודורון לב

ייעוץ אמנותי: ליאור זלמנסון

תכנות: אמיר עוזר

צילום: יונתן לוי ונועה גרוס

כדאי לשים לב במדיות השונות לגבי מועדים נוספים של המופע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות תיאטרון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s