שתי הצגות וברטונוב אחד

מאת מרתה יודעת

יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.

"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.

לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.

התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.

שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.

בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.

באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.

הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").

בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי.  אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.

ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.

הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.