כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

על תקיפה מינית בישראל ובתיאטרון

כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

כל 107 שניות, אישה נאנסת איפשהו בעולם. כל 107 שניות. בבית השכנים, בשולחן שלידך בבית הקפה, בכיסא שממול באוטובוס יושבת אישה שעברה את זה, ואף אחת לא מספרת על זה. פוחדת להיחשף. לאחרונה, הפחד הזה נהפך לדחף, שגרם למספר שורדות לחשוף את סיפוריהן, אחרות באו בעקבותיהן. אבל זהו רק קצה הקרחון. יש עוד אינספור סיפורים מצמררים שמחכים להיחשף, צלקות שעוד לא ראו את אור השמש.

מאז ומתמיד היה פה אונס. אונס משלנו, ישראלי פר-סה. אבל אם בשנות ה-70 צביטות בתחת ברחוב היו חלק מהשגרה, היום נשים רבות מקימות קול מחאה אמיתי או ווירטואלי, היינו אך. חוקי ישראל ברורים, אונס הוא עבירה על החוק, כך גם תקיפה מינית, מעשה מגונה, בעילת קטין וחדירה ללא הסכמה. אבל על אף שמעשים אלו יוצרים שריטה נפשית אצל השורד/ת, הם מקבלים טיפול משפטי אחר. במילים אחרות, אונס אמנם יושיב את העבריין מאחורי סוגר ובריח קצת יותר מאשר מעשה מגונה, אבל זה עניין של שנים אחדות. לאחר מכן, הוא יוצא לחופשי. השורד/ת נותרת עם זה לנצח.

חלק הארי בחברה הישראלית הוא טוב, לא חלאות שאונסות נשים מבעד לשיחי ההרדוף בחצר הבניין או בין כתלי הבית. אבל עדיין, בכדי למנוע את מעשי החלאות הללו, יש למנוע מראש את האונס או התקיפה המינית. במקום להמציא את הדלוריאן של דוק בראון, רבות וטובים החלו לחשוב על פתרונות יצירתיים, בייחוד בעולם התיאטרון.

הצגות שונות כגון "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א, "השולחן" של רוני ברודצקי, ולאחרונה גם "הדם זוכר" של אירית ראב, ביקשו להציג את האמת בפרצוף, באמצעים אמנותיים כאלה ואחרים. אחרים, ביקשו להציב גבולות ברורים בעולם התיאטרון, שבו הגבולות בין אמיתי ובדיון מעורערים גם ככה. ארגון שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) הרים את הכפפה, ובימים אלו עומד להשיק אמנה כנגד תקיפה מינית, בשיתוף המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. יוזמת האמנה נעשתה על ידי חברות ועד שח"ם, השחקניות רינת מטטוב, חלי גולדברג, לין לאור ורוני דותן, אשר פיתחו את האמנה במשך שלוש שנים, בשיתוף וייעוץ המחלקה המשפטית של הארגון. באמנה זו, מנוסחים גבולות ברורים למדי בנוגע לתקיפה מינית בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, כגון מה נחשב למגע מותר בחזרות להצגה או אודישנים, מה מותר לבקש משחקנ/ית באודישן ומה נחשב להטרדה מינית ועוד. כמו כן, האמנה מחייבת את כל המוסדות המאמצים אותה, להעמיד לרשות השחקנ/ית מקורות תמיכה וגיבוי, במקרה של תקיפה או הטרדה מינית. על פי שח"ם, היענות מוסדות התיאטרון השונים היתה משמחת, כשכלל התיאטראות בארץ וחלק ניכר מבתי הספר למשחק אימצו אמנה זו אל חיקם, והתחייבו לפעול על פיה.

לצד הכיוון החיובי הניכר בשטח, יש לשאול האם גם השחקנ/ית יודעים את הגבולות בין אסור למותר ומבינים שהתקיפה המינית שחוו היא לא בסדר? האם שחקנית שמגיעה אל שנתה הראשונה בבית הספר למשחק, וכולה חיל ורעדה מהמקום והמעמד, תוכל להקים צעקה כנגד המנהל שהטריד אותה מינית? האם היא תעז לעשות זאת? האם שחקן בשנה ג', שמבחינתו עומד לכבוש את העולם, יגיד לא למנהל הנערץ עליו, זה שעומד בינו לבין התהילה, ומכנסיו מופשלות? ואם תהיה שחקנית אמיצה מספיק בכדי להקים קול צעקה כנגד אותו במאי מוערך שאנס אותה, האם המוסד המכובד באמת יגבה אותה, יפטר את הבמאי וימסור אותו לידי המשטרה, על אף שהוא מכניס מדי שנה אלפי שקלים אל קופת התיאטרון?

מרתה בטוחה במאת האחוזים שארגון שח"ם יעשה את כל שבכוחו כדי שכל שחקנ/ית תקבל ויקבל את הגיבוי והתמיכה המגיעים, ולא ישאלו שאלות או יפקפקו במהימנות התלונה. עם זאת, לצד התמיכה, כדאי גם לקיים סדנאות חובה, לצד שיעורי הריקוד והמשחק, בכדי להטמיע לשחקני ושחקניות ההווה והעתיד שאף אחד או אחת לא רשאי/ת לגעת, לחמוד, לאנוס, רק כי הוא או היא נמצאים במעמד "גבוה".  ומבחינת התוקפ/ת? מבחינת מרתה היה עדיף ללמדם שיש גבולות ברורים של אסור ומותר, ואם יעברו אותם, יחתך אונם.

השקת האמנה תתקיים ביום שישי, 4/9/15, 10:00. בית ציוני אמריקה, תל אביב.