למה לי שיער עכשיו?

מאת: מרתה יודעת

יש מחזמר חדש על במת הקאמרי. טוענים שהוא הגירסה הישראלית להצלחה מברודווי, אומרים שיש לו את התפאורה המרהיבה ביותר שנראתה פה, שהוא מעלה גלי נוסטלגיה מחבקים, שהוא גורם לקהל לקום על רגליו לתת לשמש יד ביחד עם השחקנים. על אף שמרתה אוהבת (מאוד!) מחזות זמר, הדברים היחידים שההפקה הזו מעוררת בה הוא שאט נפש וטעם מר בגרון.

מרתה לא ראתה את ההפקה, כי קברניטי הרפרטוארי קצת חוששים מתגובתם של גופי תקשורת צעירים, פוחדים שמרתה תסקול את הצגות הממסדי ותקטול אותן על הסף. בדרך כלל, זה לא נכון ותכני מרתה יעידו על כך. אין למרתה צל של ספק שלמחזמר יש תפאורה מהממת, מעצבי התפאורה בארץ לא פחותים ברמתם מאלו בברודווי פינת ווסט-אנד. מרתה גם לא טוענת שבימויו של משה קפטן לוקה בחסר, או שהכוריאוגרפיה של אביחי חכם פחות ממעולה.

אבל לצד אלו, קשה למרתה שלא להעלות את העובדה שהמחזמר הזה, בישראל של 2015, כמו שהוא מוצג בקאמרי, לא מזיז כלום לאף אחד, ובטח ובטח אינו מהווה נדבך נוסף באבולוציה התיאטרונית. כשהמחזמר עלה לראשונה על הבמות, בשנת 1967, הוא היה פורץ דרך בכל רמה אפשרית, החל מהתכנים והשירים המרדניים ועד לעירום על הבמה. בשנת 1979, מילוש פורמן הסריט את המחזמר והפך אותו לאחד מלבני הקאנון המערבי. בניגוד לגירסה הבימתית, בה קלוד, החדש בחבורה, נהרג בוייטנאם, בסרט, ברגר (המגולם על ידי טריט וויליאמס המעלף) הוא זה שלוקח את מקומו של קלוד כדי שזה יפגוש את החבר'ה, אבל קלוד לא חוזר בזמן, וברגר טס לוייטנאם ומת במקומו.

הגרסה הישראלית הראשונה עלתה על הבמות בשנת 1971, בכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן ועדיין היתה רלוונטית יותר מכל ניסיון ישראלי מקצועי לאחר מכן. עצם ריבוי השחקנים על הבמה גרם למחזמר להיות חביב בתי הספר למשחק, ובהחלט הוא מהווה מחנה טירונות מוסיקלי-תיאטרלי לאמנים הצעירים. עם זאת, בישראל של היום, אותם מסרים עוקצים, חתרניים ושוברי מוסכמות, כגון אהבה הומוסקסואלית, שוויון בין כהי-עור ללבנים, שריפת צווי גיוס, סמים קשים וקלים, אהבה חופשית, עירום וכו', נראים חיוורים. לא בגלל שהם לא אקטואליים היום כמו פעם, אלא בשל האופן בו החליטו להציג אותם על הבמה. לו היו מעזים להעלות גרסה ישראלית אמיתית של המחזמר, בו המציאות הבדיונית על הבמה מתכתבת עם זו שמחוץ לכותלי התיאטרון, או להעלות את ההצגה בזמן בו הארץ גועשת ולוחמת, או-אז היתה פה אמירה כלשהי. יוצרי המחזמר היו מוסיפים משהו אל ההתפתחות הבימתית של "שיער" במקום להעתיק אל הבמה, ביופי ופאר רבים, את הסרט והמחזמר מעבר לים.

אלמנט מהותי נוסף צורם הוא ליהוק השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות. פרט לעידו רוזנברג, (המגלם את ווף הביסקסואל) המוכשר ומנוסה במחזות זמר, אף אחד מבין שלושת השחקנים הראשיים לא ממש יודע איך לשרוך את הנעליים אליהם נכנס. בפינה אחת האחים זגורי, (עוז זהבי המגלם את ברגר וחן אמסלם המגלמת את שילה), שעל אף קולה המקסים של אמסלם, לשניהם אין ניסיון של ממש על במת מחזות הזמר. בפינה אחרת, דן שפירא (המגלם את קלוד), שאמנם יש לו קול אבל לא את היכולת להחזיק באופן אמין את דמותו של קלוד. (בינינו, מרתה מקווה שהפעם שפירא החליט לעשות מחווה לחברי הקאסט ולהתקלח בין החזרות…) בנוסף, על אף שהמחזמר הישראלי דומה במידה רבה לגירסאות שמעבר לים, יוצרי ההפקה בחרו ללהק את אופיר צמח לדמותו של האד. על פי המחזמר המקורי, ובשלל גרסאותיו, האד הוא גבר אפרו-אמריקאי צעיר וגאה. עם זאת, בגירסה של הקאמרי, האד הוא גבר בעל גוון עור שחום, שאינו שונה כל כך מגוון עורם של השחקנים האחרים על הבמה. למראית עין, מדובר באלמנט בעל משמעות מעטה, אפילו שולית, אבל לא כשמדובר על מחזמר שהעלה לראשונה על הבמות נושאים כל כך שנויים במחלוקת כמו גזענות וזכויות אדם. לו היו מעזים ללכת צעד אחד קדימה, יוצרי ההפקה בקאמרי היו מלהקים שחקן אפרו-ישראלי (מבני הקהילה האתיופית, או מקהילת העובדים הזרים בארצנו) ולא חסרים שחקנים מוכשרים כאלו. עם זאת, העדיפו להתפשר, כנראה מטעמי נוחות ורייטינג. אותן סיבות שמחד גרמו לליהוקם של השחקנים הראשיים מלכתחילה, ומאידך צמצמו את העירום המתבקש במחזמר "שיער" לסמלי בלבד.

אז מה המחזמר מציע, אתם שואלים? בכל זאת, השקיעו. הוא מוכיח שפעם, מזמן, היה פה (ומעבר לים) שמח. הוותיקים מבין הצופים ייתרפקו על מה שהיה, בני השלושים והארבעים ייהנו מן ההשוואה הבלתי נמנעת ל"שיער" של מילוש פורמן והצעירים לא יבינו על מה כל המהומה. ותכל'ס, צודקים. אין ספק שהמחזמר מעניק לצופים חוויה אסקפיסטית נהדרת. למשך 114 דקות, הכל ממש בסדר והמצב רוח טוב. אבל בשביל זה אפשר גם ללכת למופעים אחרים, טובים יותר, וליהנות מאסקפיזם ישראלי במיטבו.