ואני רק רציתי לרקוד

ואני רק רציתי לרקוד

פסטיבל עכו – חלק 4 ואחרון

פסטיבל עכו תמיד ממלא אותי במין התרגשות מיוחדת כזאת, ששייכת אך ורק לפסטיבל הזה. כל שנה, אני מתמלאת בציפייה ומחכה לראות איזו הצגה, או שתיים, שתגרום לי להרגיש, לחוות, להיות.

כשהתבקשתי לבחור איזו הצגה ארצה לראות ולכתוב עליה, עיני נחתו מיד על ההצגה הזאת, בין היתר, הרעיון של נשים מבודדות שרוצות לרקוד קסם לי מאוד.

ההצגה התקיימה באולם "יד לבנים" הקרוב לגני הפסטיבל, אך בהתאם לחלל הנועד להעברת הרצאות וכנסים, האולם והמופע היו תלושים האחד מהשני ונראה שלא היה ולא יכול היה להיות כל קשר ביניהם. האינטימיות שיכלה להיווצר באולם מתאים יותר, למשל באחד מאולמות האבירים, היה נותן אווירה אחרת לגמרי למופע הזה.

על הבמה עמדו חמש נשים, מעניינות, מסקרנות, כמהות לספר סיפור. מלבדן, אין אף אחד בבית והרדיו מארח להן חברה, ממנו בוקע קול של גבר. הן לא יוצאות מהבית, הן גם לא בטוחות האם השם שלהן שייך להן, אך דבר אחד בטוח, גופן זועק ורוצה לנוע, לזוז, לרקוד.

אני רוצה לרקוד קייט - יוהן שגב

 "אני רוצה לרקוד, קייט". צילום: יוהן שגב

אמנם טוען יוצר ההצגה – ארי טפרברג  –  כי היצירה עוסקת עוסק במנגנוני שליטה אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר כאן במחקר בנפשה של האישה, של הנשים הניצבות זו מול זו ומנסות לזוז, לעיתים קופאות במקום, לעיתים משתחררות עד איבוד הדעת. הן קשורות האחת בשניה, אחיות העוסקות במלאכת ההתבוננות האין סופית זו בזו והרדיו הוא מקום המפלט שלהן וגם הפחד הכי גדול שלהן, מכיוון שהוא לא יכול להשאיר אותן תקועות באותו מקום.

הרעיון והעבודה של טפרברג ראויים להערכה רבה, אך באותה מידה חסרים מאוד. יצאתי בתחושה שהוא לקח על עצמו אחריות גדולה מדי כאשר בחר לעבוד עם חמש נשים הזועקות את נפשן וכמובן מביאות את עולמן הפנימי לתוך האירוע הזה. לא אפתח דיון מסוג זה כאן, אך דעתי היא שגבר איננו יכול באמת להבין מדוע לנו הנשים קשה פשוט לפרוץ בריקוד, בלי עכבות, בלי הסתייגויות, בלי פחד, לתת לגוף לנוע ולהשתחרר ממנגנוניי השליטה הרבים, ביניהם אנו עצמנו, הפועלים על גופינו.

חשוב לי לציין את עבודתה של איילת לרמן המדהימה והעוצמתית, שליוותה בצורה ווקלית את התהליך שעוברות הנשים על הבמה. העוצמות אותן הביאה לבמה היו אדירות וביטאו בצורה מדוייקת ומרגשת את נפשן של הנשים הרוצות לרקוד.

חזרתי הביתה ולמחרת הצהרתי בפני בן זוגי היקר: "אני רוצה ללכת לרקוד", הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר: "מתי שתרצי…" שמחתי… לפעמים אני גם רוצה לרקוד.
מאת ובבימוי: ארי טפרברג
בהשראת מחזות של בריאן פריל

משחק: אילנה בר, חיה ברשינסקי, טליה דה-פריס, תמר לם ויעל פינקל.

עוזר הפקה:  איתמר בנאי

ייעוץ דרמטורגי:  כרמל ידיד-ליבוביץ'

עיצוב תפאורה ותלבושות:  ג'ואנה ג'ונס

מוסיקה ועיצוב פס-קול : איילת לרמן

עיצוב תאורה:  עדי שמרוני

הפקה : יובל בינשטוק

הדרכה קולית: לי טפרברג-קנאי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות תיאטרון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s