המילים בתוכניה לא קמות לתחייה

המילים בתוכניה אינן קמות לתחייה

פסטיבל עכו 2014 – חלק 1

פסטיבל עכו. הרבה נאמר ועוד ייאמר על צמד המילים הללו. מעבר לביקורות ולשבחים, הפסטיבל מאפשר למבקרים ליהנות מאחד מהמחוזות היפים והרדופים של ישראל – גני עכו העתיקה. בשנים האחרונות, החומות נפרצו, והצגות פסטיבל רבות מציגות כבר בכל רחבי העיר, דבר המאפשר לקהל להכיר ברגליים את העיר המופלאה הזו שנפוליאון לא הצליח לכבוש. אך על אף שנדמה שכמויות העולים לרגל רק גדלו מדי שנה, החששות גדלו איתם. לא מבחינת העיר ותושביה, אלא מבחינת התכנים. רבים מהצופים מעדיפים לדלג על הימים הראשונים של הפסטיבל, ללמוד מניסיונם של אחרים או מבקרים ורק אז לבוא ולצפות.

אלו שלא הולכים על פי הנוסחה הזו, ומבקשים להמר על פי הכתוב בתכנייה ובאתר הפסטיבל, בדרך כלל מתאכזבים, בעיקר בגלל שחלק נכבד מהכתוב שם אינו משקף את מה שיש על הבמה ולהיפך. חלק מההצגות שצפיתי בהן, לא ממש נתנו מושג לגבי מה שעומד לקרות על הבמה, דבר שהותיר את הצופים במין לימבו חסר הוראות הפעלה, כאילו היו מכוסי עיניים וכעת עליהם למצוא את דרכם באור מסמא, וחבל.

ההצגה "הבית זה מה שמפריד" לא היתה כזו. ההצגה, מאת נועה כורם ובבימויה של אפרת שטינלאוף (שלמען גילוי נאות, אציין כי כתבה מספר כתבות אצל מרתה) היתה מעניינת ועשויה כהלכה, אולם לא הצליחה לחדש בנושאים בהם ביקשה להתמקד. ההצגה מספרת על אם ובנה המאותגר, על בעל המכולת שממאן לקחת אותו תחת חסותו, על אביו של בעל המכולת שהצליח למצוא טופס לוטו מנצח משנים עברו ועל הקונים שמגיעים בהמוניהם לחנות, בעיקר כשיש מבצע כלשהו. משחקם של השחקנים היה מצוין, בייחוד בהט קלצ'י האם, עומר שמר הבן ויוסי סגל, אביו של בעל המכולת.

בנוסף, אחד האלמנטים הבימתיים של ההצגה היה המשחק באוכל על סוגיו השונים, החל ממיני קטניות, דרך קמח ורוטב עגבניות, וכלה בלחם, לחמניות וקופסאות שימורים. ניכר ששטינלאוף אהבה להיעזר באלמנט זה, ובהחלט מצאה לו פתרונות בימתיים מבריקים, אך רק ממחצית ההצגה והלאה. מוטב היה לו היתה נעזרת בו כבר מתחילתה, ללא חשש, אלא מוצאת לו עוד שימושים בימתיים יפיפיים.

הבית זה מה שמפריד

צילום התמונות בכתבה: יוהן שגב

"מקלט 02", מאת ובבימויה של אילאיל לב כנען היא דוגמא נהדרת להצגה שהכיתוב שלה בתוכניה לא מצליח לשקף את הטיב הבימתי שלה בפועל. בתוכניה כתוב "…. כשאתם פוגעים בנו, לוקחים אותנו מהבית…. אומרים לנו להירגע, לספור עד עשר. לשבור זה רע, לצעוק זה רע….". בפני עצמו, זה לא ממש מבטיח הצגה מעניינת, אלא עוד הצגה על ילדים והאופן בו הם (אנחנו) מפלטרים את עולם המבוגרים, כמו "חמור אוכל תפוז" ו-"פוליו" בפסטיבלים הקודמים. אבל, לו היו כותבים על מה ההצגה או את המניע לכתיבת ההצגה, את העובדה כי כנען כתבה אותה בגלל עבודתה במקלט לילדים שהורחקו מהוריהם, סביר שרבים יותר היו רוצים לראותה, ולצפות באיכות הנהדרת של ההצגה הזו.

ההצגה מורכבת ממגוון סצינות לא כרונולוגיות על הנעשה במקלט לילדים שהורחקו מהוריהם, תוך התמקדות בשלושה בנים ובת, המגולמים באופן מעולה על ידי אורי גוב, ארנון רוזנטל, אריאל בראון ויעל בניה. אחת הסצינות, ששבתה עת לבי, בוצעה על ידי אריאל בראון, וזיקקה את מהות היחסים בין הילדים לאחראים עליהם ואת הרוחש מתחת לפני השטח. בראון גילם הן את הילד שהביא פרפר קטום כנפיים לבית והן את המורה האחראית שמיאנה להכניס את בעל החיים הביתה ואז כעסה עליו על מעשיו לפרפר. עבודה טובה מאוד גם של מעצב התפאורה והתלבושות, רתם בלום, שהמחיש באמצעות בגדים בלבד את עולמם והפנטזיות של הילדים.

מנגד, ניצבת ההצגה "אופל-יה". הצגה זו מוכיחה התנגשות עולמות ממין אחר, מעין אוקסימורון תיאטרלי, אם תרצו. ההצגה, מאת ובבימויה של עמית זרקא, מבקשת (על פי התוכניה) לספר על מסעם של הילדים האבודים, אל המחוזות החשוכים והמוארים של פינות הרחוב. לאחר ההצגה, כשנשאלתי על מה ההצגה, לא ממש יכולתי להצביע על משהו קונקרטי – אולי ההצגה סיפרה על בני נוער שגרים ברחוב, אולי היא סיפרה על אהבה בעידן המנוכר של המאה ה-21, אולי בעצם סיפרה על מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין דתייה לחילוני…. אני לא ממש סגורה למה התכוונה המשוררת.

עם זאת, מדובר בהצגה מאוד יפה, הנעזרת באלמנטים וויזואליים מפעימים. עבודותיהם של מעצבת התפאורה רוני וילוז'ני בעיצוב עמוד החשמל על הבמה וכבליו המעוטרים עננים מחומרים שונים, בשילוב עבודת התאורן נדב ברנע, באמת ראויות לציון. כנ"ל לגבי שפת המחזה עצמו, זרקא יודעת ללהטט במילותיה כראוי. הבעיה היא שהיא לא התמקדה במשהו אחד ספציפי וניכר כאילו רצתה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. בנוסף, ההצגה היתה מאוד ארוכה, דבר שניכר בתזוזות הקהל באי-נוחות על כיסאותיו ובהתבטאויותיו. זה לא שזרקא לא יודעת לעשות תיאטרון, אבל מוטב היה לו היתה נעזרת בדמרטורגית, והמחזה היה זוכה לליבון, עריכה ועבודה עמוקים יותר, לפני שהועלה על הבמה.

MK

"הבית זה מה שמפריד"

מאת נועה כורם

בימוי: אפרת שטינלאוף

משחק: בהט קלצ'י, עומר שמר, יוסי סגל, דורון צפריר, שלמה (מומו) טרלובסקי ועדי נוי.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור

מוסיקה: אפי שושני

תנועה: נועה בוקר

עיצוב תאורה: זיוי וולושין

ע. במאי ומפיק: עידו קולטון

"מקלט 02"

מאת ובבימוי: אילאיל לב כנען

משחק: יעל בניה, אריאל בראון, אורי גוב וארנון רוזנטל.

עיצוב תפאורה ותלבושות: רתם בלום

עיצוב תאורה: יאיר סגל

תנועה: אפרת לוי

ע.בימאית: קרן חובב

הפקה: נועה סומר כהן

"אופל-יה"

מאת ובבימוי: עמית זרקא

משחק: אלדד ברטמן, חן גרטי, עמית זרקא, תום חודורוב, סתיו מרין ואייל נגר

כוריאוגרפיה: מאיה ברינר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוני וילוז'יני

עיצוב מוסיקה ותאורה: נדב ברנע

ניהול הפקה: אבישג קהלני ואלה חותם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות תיאטרון, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s