הדרך של בת-אל

על המופע "אני, בת-אל"

בדרך כלל, יש מסלול קבוע אחרי שמסיימים ללמוד בבית הספר למשחק. כמו תיכון-צבא-הודו/דרום-אמריקה, גם השחקנית המתחילה יוצאת את שערי בית הספר עם פחד-מה ורצון אדיר לטרוף את הבמה, המצלמה ויהודה לוי. היא עושה תפקידים קטנים פה ושם, הולכת לאינסוף של אודישנים, מתפשרת על הצגות ילדים ופרסומות חסרות פשר, מוציאה הון על שואו-ריל ובוק, ממלצרת, חושקת שיניים, ולעולם אופטימית שבאמצע המשמרת הכי קשה, יישב הבמאי/תסריטאית/מלהקת/מפיק באזור שלה, ייקלטו את הכישרון והשאר היסטוריה.

ויש את הדרך של בת-אל פאפורה.

פאפאורה, בת 26, היא שחקנית מוכשרת בטירוף. נשים את העובדה הזו לרגע בצד. היא למדה בבית הספר "ניסן נתיב", שיחקה בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, וכיום משחקת בהצגה "בבל" של תיאטרון האינקובאטור ו-"הדיבוק" של תיאטרון גשר.

כמו חייה הבלתי שגרתיים, אותם היא מתארת במופע החדש שלה "אני, בת-אל", גם הדרך בה היא מראה את כישרונה אל העולם, היא מיוחדת. היא אינה מסתפקת בעוד שואו-ריל או תפקיד קטן בסרט כדי לפרוץ, השואו-ריל שלה, הוא אמיתי ותיאטראלי מאין-כמוהו. זהו מופע הנפרש על פני 60 דקות (שעוברות מבלי שהקהל שם לב) במהלכן הוא זוכה להכיר את פאפורה, כישרונה הבלתי-נדלה, ואת הקשיים שנאלצה להתמודד איתם – כי הכישרון של פאפורה, נמתח על פני גובה של 1.30 סנטימטרים.

במופע, פאפורה מציינת כי הקהל לא יישמע ממנה את המילה "גמדה", ו-"נמוכת קומה" הוא צירוף ארוך מדי, אז היא מתפשרת על "קטנטנה". תיאור שהופך באחת את הדימוי השלילי של התסמונת הגופנית ממנה היא לוקה,  והופך אותה למשהו מקסים יותר. עם זאת, מאוד קשה לקרוא לפאפורה קטנטנה לאורך זמן, כי העוצמה והחוזק הענקיים שלה משתלטים על הבמה הריקה.בת אל פאפורה עוצמות אלו ליוו אותה במהלך כל חייה, כשגדלה בקריות עם אמה הבלתי-מתפשרת, שלצד אהבתה הגדולה, גרמה לבתה ללמוד כי היא יכולה להשיג את הכל, למרות הכל, בכוחות עצמה. גם אם מדובר על להגיע לעוגיות שבארון הגבוה, וגם אם מדובר על תפקיד מיוחל בצבא, בו שירתה בהתנדבות בגלי צה"ל, והוכיחה למפקדים שלה שאם קצת רצון והרבה ביונסה, כל אחד יכול לעשות מה שהוא מחליט לעשות. זה פשוט נעשה בדרך שלו.

לבני המופע, כלומר המילים ממנו הוא מורכב, מרצפים בצורה יפיפייה את המסלול עליו צעדה, אותו היא ממשיכה לסלול גם היום. המופע מבטא את נפשה של פאפורה בצורה הכי אמיתית, עם הבדיחות, הכמיהות הבכי.

מרתה לא מכירה את פאפורה באופן אישי, אבל היא משערת שחבריה יעידו שהמופע ובת-אל הם אחד – ייחודיים ועוצמתיים, שייגעו בנפשו ונפשה של כל מי שיושב/ת בקהל. תוך כדי מופע, מרתה חשבה על שונותה שלה, ושונותה של מי שישבה לצדה, ושונותם של אלו שישבו מאחורה, ומאחוריהם, וכן הלאה. השונות הזו, גורמת למרתה ולאנשים בכלל להיות מאוד דומים זה לזה. אם דבר כזה בכלל אפשרי. בכל זאת, מדובר במרתה.

אני, בת-אל

כתיבה, בימוי ושאר אלמנטים ביצירה: בת-אל פאפורה

מועדים נוספים: 23/10/14 צוותא, ת"א

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות תיאטרון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s