הולכת רגל

על פסטיבל תלוי במקום 2014

מאת: אפרת שטיינלאוף

לבשתי את בגדי הנוחים ביותר, הצטיידתי בנעלי ספורט ויצאתי להרפתקה תיאטרלית ברחבי תל אביב, במסגרת פסטיבל תלוי במקום 2014. בפסטיבל הנוכחי שלוש שדרות בהן שוטטתי הפכו ליצירות אמנות; שדרות חן ושדרות רוטשילד בתל אביב ושדרות ירושלים אשר ביפו. חוויתי שלוש יצירות שונות, שכל אחת בדרכה בחנה אלמנטים תיאטרליים ופרפורמטיביים במרחב העירוני. עניין אותי כיצד והאם המיצג קשור בהכרח למקום בו הוא מתרחש ואילו משמעויות מתווספות להתרחשות בשל היותו ממוקם דווקא שם ולא במקום אחר. עניין אותי גם לגלות איך בחרו היוצרים למתוח את גבולות המופע.

עבודה תלוית מקום (site specific) היא עבודה אמנותית שכשמה כן היא – תלויה במקום בו היא מוצגת. החלל הספציפי נלקח בחשבון במרכיבים האמנותיים של היצירה. העולם כולו, על כל חלליו ומרחביו, הופך להיות תיאטרון שלא מוגבל דווקא במבנה שהוגדר כך באופן רשמי. בצורה זו, התנאים הפיזיים הופכים להיות חומרי הגלם של היצירה.

שדרות רוטשילד – insideout

שדרות רוטשילד, מקום הומה אדם בדרך כלל, שקק חיים אף יותר. החיים קבלו מימד נוסף כיוון שביצירתם של יהונתן רון וליטל רייס, כל משתתפי המיצג הלכו, ישבו, שתו, אכלו, רכבו על אופניים ודיברו החוצה את המחשבות הפנימיות שלהם, את המונולוג הפנימי שלהם.

המופע זימן חוויה כמעט סכיזופרנית שבה נחשפנו לתוך של המשתתפים וסביבנו התעופפו פרפרי דיבורים שהם משהו שלא אמור להיחשף באופן רגיל. בכל פעם, עקבתי אחרי אדם אחר או התיישבתי ליד מי מהם.

אחד הרגעים החזקים יותר היו כאשר שמעתי ספק-צחוק-ספק-בכי, עקבתי אחריו כדי לחזות בפרפורמרית יושבת על ספסל שקועה בצחוק עמוק ומביעה שאלות הנוגעות להיותה שם, לעובדה שמתבוננים בה ומה היא מרגישה, כמה היא מעניינת או משעממת וכמה איכפת לה האם היא מעניינת אותנו או מספיק טובה במה שהיא עושה כרגע. זה היה רגע אנושי אמיתי וכן גם מביך עבורה ועבור הקהל הקטן שהתקבץ סביבה.

אחת התחושות שנכחה בשדרה וריחפה בין ראשי הנוכחים, הן המדברים והן המאזינים, היתה תחושת מבוכה. מבוכה היא תבלין חשוב בכל יצירה וההתמודדות איתה היא חלק מהדרמה. כאן המשימה הזו קיבלה משנה תוקף. על חלק מהמציגים ניכר היה שהם נלחמים במבוכה ומתגברים עליה והמאבק הזה יצר מתח ועניין וחלקם היו נטולי מבוכה. הקהל אף הוא התמודד עם מבוכה שהיא תוצר לוואי של הצצה אל תוך מקום אינטימי, המחשבות הפרטיות של "אחר" ביחד עם סקרנות וסיפוק היצר המציצני הטבעי של כולנו. כל איש בקהל הנע חווה חוויה שונה לחלוטין בכל רגע נתון ובאפקט המצטבר בהתאם למסלול אותו עשה, האנשים שפגש בדרך והנקודה שבה פגש מי מהמציגים.

הרעיון של המופע מרתק, אבל לגבי היישום הרגשתי שהאפקט נבלע בתוך ההתרחשות הטבעית של השדרה והשיחות בין העוברים והשבים ולא הגיע למיצוי מלא. כמו כן, אני תוהה של מי החוויה הייתה משמעותית יותר, של העוברים והשבים או של המשתתפים עצמם.

אמנות השוטטות – רחוב מס' – 1

אם המשמעות של המילה תיאטרון מיוונית היא המקום ממנו רואים אז החוויה שנוצרת ב'רחוב מס' 1 – אמנות השוטטות' יצירתן של  לורה קירשנבאום ומעיין מוזס, היא ש"רואים את המקום". פעמים רבות הלכתי בשדרות ירושלים, אך מעולם לא צעדתי בתוך השדרה, אלא על אחת המדרכות הצרות בצדדים, לא באמת "ראיתי" את המקום על כל פרטיו ורבדיו ההיסטוריים, הנרטיביים והאנושיים.

בנקודת הפתיחה, קיבלתי מפה ונשלחתי לשוטט מנקודה לנקודה. את הנרטיב יצרתי בעצמי ובדרך פגשתי דמויות שונות. היופי ביצירה הזו היה שאני הייתי המחזאית, הדרמטורגית, הדמות הראשית והקהל גם יחד ובתום הסיבוב ברחבי מרחב וזמן יצאתי עם הרבה מאוד שאלות ומחשבות. חלק מהנקודות לא היו פעילות וחלק מהנקודות לא פותחו מספיק לטעמי. אם הן היו פעילות היה המחזה שלי עשיר הרבה יותר.

בנקודה שבה ניתנה האקספוזיציה, גיליתי שהשדרה נבנתה על ידי חסן בק מתוך קנאה בשדרות רוטשילד. שדרה מפוארת שהובילה משום מקום לשום מקום. בזמן שהעולם רחש וגעש במלחמה עולמית, הוחלט על בניית השדרה וכל תושבי האזור אולצו לתרום יומיים בשבוע לטובת הבנייה אלא אם כן יכלו לפדות עצמם בכסף. לאחר מכן, השדרה ידעה תקופות שונות של פריחה וקמילה והיום היא בעיקר מהווה ציר שהוא מאוד מרכזי ומאוד פקוק. לפי עדותו של "המדריך" לוקח 35 דקות להגיע מקצה לקצה בבוקר.

המורכבות של השדרה בפרט ויפו בכלל, היותה עיר מעורבת שבה היסטוריה של מאבקים, כיבוש במבצע ביעור חמץ, גירוש של תושבים והדו קיום המורכב שקיים היום, הוזכרה רק כבדרך אגב. דווקא האזכור האינפורמטיבי הקר היה אפקטיבי ביותר וגרם לי כקהל להרהר במשמעויות ולהוסיף אותם לנרטיב איתו הסתובבתי.

במהלך המחזה שרקמתי, פגשתי דמויות שונות ובתוכן  –  שני מוכרי פלאפל, האחד יהודי והשני ערבי. בדוכן הפלאפל של עבד למדנו על מדד הפלאפל שלפיו בוחנים את יוקר המחיה. בעוד ברפיח מנת פלאפל עולה 0.58 סנט בישראל הוא עולה 4.4$ . את רותי, בדוכן הפיס, אישה חייכנית שמאמינה במזל ושהדוכן שלה מביא מזל מיוחד למי שממלא בו לוטו. בדוכן הקהל התבקש להטיל קוביות ומי שיצא לו "דאבל" קיבל כרטיס גירוד . באמצע השדרה, פגשתי את זואי שניהלה אתי דיאלוג בווסט צהוב זוהר, ושאלה שאלות בנוגע לשדרה. שאלות כגון האם אני אוהבת את השדרה, האם היא יפה בעיני. כמה פעמים באמת צעדתי בשדרה ואיזה תחושות זה עורר בי.

יונתן, האדריכל, חיכה במעלה השדרה כשלפניו ערוכות שתי שורות של כסאות שדימו רכבת. התיישבנו בתוך הרכבת ויונתן גילה לנו שאנחנו יושבים על הקו האדום. הקו האדום הוא תכנון של קו רכבת קלה שמתחיל בבת ים ומגיע לתל אביב וחוסך את 35 דקות הפקק של  הבוקר. הוא הבטיח לנו שב1 באוגוסט תחל לפעול הרכבת וכשהתבוננו בו תמהים כי לא ראינו סביבנו סימני תשתית הוא עטה חיוך ממזרי וגילה לנו שבינתיים הפתרון יהיה טרמבס – אוטובוס שמדמה את המסלול של הרכבת הקלה ומכיל כמות עצומה של נוסעים שירד ויעלה לאורך השדרה. בעתיד תחליף את האוטובוס, אם הפיילוט הזה יעבוד, רכבת קלה אמיתית עם פסים וחשמל. בדמיוני ראיתי איך מאות אנשים עולים ויורדים מהרכבת הקלה שתעבור בשדרה, תעלה ותוריד נוסעים ותשווה מראה אירופאי.

בתום הסיור נכנסתי אל עולם אחר, עולם כמעט בדיוני בדמות החידוש של המבנה המיתולוגי של תיאטרון האלהמברה לטובת המרכז הסיינטולוגי. הסיור הזה בפני עצמו יצר קונטקסטים וסבטקסטים מרתקים. התמונות והפוסטרים של מחזות הזמר של גיורא גודיק עדיין תלויים במסדרונות המפוארים של המבנה המחודש אל מול משרד ששמור לרון ל. הווארד המנהיג הרוחני של הסיינטולוגי שכבר הלך לעולמו. שימוש בפיתוחים האוריינטליים ששומרו מתוך האלהמברה ושולבו בעיצוב הפנים, בלטו מאוד באולם הכנסים רחב הידיים שנבנה בקומה השנייה של המבנה, אבל הזכיר (ללא הגובה) את חלל התיאטרון. על הדמויות שהסתובבו בחלל התנוססה תחושת "מוארות" שיש לאנשים שמצאו את הדרך אל האושר וזה העלה בי שאלות רבות בנוגע למפגש עם המציאות והדרמה שחוויתי בחוץ.

שדרות חן – Look down at your hands

שדרות ח"ן, חוץ, ערב. אני יושבת על הספסל וממתינה לתורי. מולי, על הספסלים ארבעה אנשים עם אזניות שקועים ביצירתם של רותם וולק, עמית דווידסון, אלכס פולונסקי וחן זאוסמר-  "look down at your hands". מדי פעם קם אחד ומתחיל ללכת. הם נראים שקועים.

כשמגיע התור של הסבב הבא אני קמה והולכת עם עמית, אחת היוצרות, אל ספסל שעליו מונח תיק גב ענק. בכל סבב יש 4 אנשים. כל אחד מאתנו יושב עם שחקן ומקבל ממנו הנחיות. עמית מספרת לי שהיא בנתה דמות ואת הסיפור שלה אני עומדת לשמוע. אנחנו עושות בדיקת סאונד ולאחר מכן עומדות להתחיל. רגע לפני שהיא משחררת אותי היא לוקחת לי את התיק האישי שלי ומבטיחה להחזירו בתום הסיור, במקומו אני מקבלת תרמיל גדול אותו אצטרך לשאת לאורך הטיול. הרגע הזה שבו התיק שלי נלקח ואני נכנסת אל תוך עולם אחר שמוגדר על ידי סאונד הוא רגע שמטלטל מעט את הביטחון ומערב מתח, חרדה, התרגשות  – כל המרכיבים שחיוניים כבסיס לצריכת תיאטרון.

אני מוכנה למסע ומתמסרת לסאונד שבוקע מתוך האזניות. איכות הסאונד מעולה והקול של השחקנית לוקח אותי איתו אל תוך הסיפור. היא מנחה אותי להתבונן בידי ודרכן נעשית הטרנספורמציה לדמות האחר. אני הופכת לדמות אחרת שהיא אני אבל לא אני. אני לא יודעת הרבה על עצמי כדמות האחר אבל מקבלת הצצה אל תוך מחשבותיו ודרך התנהלותו בעולם.

אני בחור שנמאס לו מהחיים בארץ, מהמציאות הישראלית התל אביבית. כל שנותר לו לפני שהוא מסתלק הוא להחזיר את המפתח לבעל הבית שלו. החוויה מאוד אינטימית ואני נשאבת אל תוך הסיפור ברגע. העובדה שחסרים לי פרטי מידע לא מטרידה אותי.

כל הצילומים בכתבה צולמו על ידי דניאל שטרית

אני מסתובבת בשדרות חן, שרויה בתוך סיפור ובתוך עולם קסום ומנותק ועם זאת מחובר למקום ולשכונה. הסיפור מתחיל בכך שהבחור,  המגולם כעת על ידי, מחליט לעזוב. הוא מואס בשגרה, בסביבה ומחליט לחסל את כל ענייניו, מוכר את חפציו, עוזב את דירתו והוא רגע לפני עזיבת העיר והארץ למקום אחר. המשימה האחרונה שנותרה לו היא להחזיר את המפתח לבעל הבית שגר בשדרות חן ולאחר מכן לעשות טיול אחרון בשדרה הזו שמייצגת את לב תל אביב על כל המשמעויות.

במהלך המסע שלי, הקול שמדריך אותי הופך להיות רב מימדי – הוא המחשבות שלי, הוא המנוע שלי והוא מספר לי סיפור. אני מודרכת אל בית מספר 51 אל תיבת הדואר של בעל הבית ושם מניחה את המפתח. לאחר מכן הולכת בשדרה תוך שאני מתבוננת במרפסות ומקבלת הצצה אל המחשבות של הבחור על מי שגר שם – אנשי הייטק, צעירים, נשות פילטיס וכו' שאיתם הוא מאוד לא מתחבר.

החוויה היא אינטימית וחושית מאוד – אמנם הסיפור נשמע, אבל החושים הנוספים פועלים בעוצמה גבוהה – הראייה מתחדדת וחוש המישוש מופעל ביתר שאת, באמצעות החפצים שעלי לבצע עמם פעולות.

זוהי פלטפורמה חדשנית שבה הצופה הוא גם הגיבור וגם הקהל ומעשה האמנות הוא ברמה האינטימית מאוד. אני מקווה שהיוצרים ימשיכו ויפתחו את הפלטפורמה וייצרו אינטראקציות נוספות עם הסביבה ואולי אף בין דמויות שונות שכל אחת היא הגיבורה בסיפור שלה.

 

לסיכום, שלוש שדרות זימנו לי שלוש הרפתקאות תיאטרליות שונות שהשאירו אותי עם מחשבות בנוגע לצורה, לגבולות המדיה התיאטרונית ועם טעם לעוד. לעוד מהחקירה הבלתי נדלית של השפה התיאטרלית ואפשרויותיה במרחב ובזמן, ועוד מפגשים בלתי קונבנציונליים עם אנשים, שחקנים, קהל ותוכן.