מילים, מילים, מילים

ביקורת ההצגה "מקבת"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מקבת" של תיאטרון האינקובטור היא ניסיון לגשת לטקסט השייקספירי מזווית חדשה. חברי הקבוצה תרגמו מחדש ועיבדו את המחזה בהשראת סגנון הספוקן וורד. זהו ניסיון חשוב שכולל רעיונות בימתיים מרשימים אבל לא לוקח אותם עד הסוף.

שישה שחקנים, לבושים ברדסים שחורים, עומדים על במה ריקה. ברקע, מספר קוביות שחורות וכלי נגינה. הם מספרים לקהל כי על המחזה "מקבת" רובצת קללה. הם נוקבים בתאריכים של הפקות מהעבר ואומרים שבכל אחת מהן התרחש משהו נורא. כך מתחיל העיבוד של תיאטרון האינקובטור למחזה, ומיד מעורר מתח ומכניס את הקהל לעולם סרטי האימה. אבל זאת לא הצגת אימה, זה לא מחזמר וזאת לא פארודיה אלא עיבוד שנעשה מתוך מחקר ומחשבה. אז מה זה בדיוק? הקפיצה בין הסגנונות השונים בהצגה גורמת לה ליפול בין הכיסאות.

מקבת ההצגה מעלה שאלות רבות ולא תמיד מצליחה לענות עליהן: למה החליטו היוצרים של ההצגה לעבד את המחזה ולא להציג אותו כמו שהוא או רק לתרגם אותו מחדש? מה המשמעות של הספוקן וורד לעיבוד הזה ואיך הוא תורם למחזה של שייקספיר שכבר הוא "ספוקן וורד" בעצמו? חוץ מניסיון להנגיש את המחזה הקלאסי לקהל העכשווי, האם יש מטרה נוספת לעיבוד הזה? מה אנחנו מרוויחים מהעיבוד הזה? מה אנחנו לומדים על המחזה? איזו זווית חדשה אנחנו מקבלים?

אני מבינה שאחד הנושאים שהיוצרים רצו להתמקד בו הוא האופן בו המילים יוצרות מציאות. במחזה יש משמעות גדולה למילים: מקבת שבוגד ושובר את מילתו, ונבואת המכשפות שהיא אמנם רק מילולית אבל שולחת את מקבת למסע ההרג. היוצרים בחרו להדגיש את הנושא הזה בכמה מונולוגים וגם בשפת הבמה. השחקנים יוצרים את העולם הבימתי באמצעות קולות שהם מפיקים. לדוגמה, הם יוצרים קרב, בוקר, שעת לילה מאוחרת ועוד, באמצעות קול בלבד, בלי שימוש באביזרים או תפאורה. בגלל שכיום יש אינפלציה של הצגות "תיאטרון סיפור" וחוסר הכסף הפך את ה"תיאטרון העני" לפופולארי במיוחד בארץ, "תיאטרון סיפור" היא טכניקה מוכרת והביצוע של האינקובטור לא תמיד מספיק מעמיק. כדי שזה יהיה הנושא המרכזי של העיבוד, צריך עוד להעמיק בחקר שלו ולהגביר את הנוכחות שלו. הם יכולים ללמוד מיוצרי תיאטרון כמו רותי קנר המנוסים בעבודה על "תיאטרון דיבור".

הניסיון של היוצרים לעסוק בטקסט הקלאסי מזווית אחרת חשוב ונכון, ויש בהצגה מספר קטעים של מחשבה מקורית ומרתקת. שני המונולוגים של ליידי מקבת, אחד בו היא נוזפת על מקבת על חוסר היוזמה שלו והשני לאחר שהיא מאבדת את שפיותה, הם מופת של כתיבה. סצנת הקרב האחרון מיוצגת על הבמה רק דרך הקול. השחקנים עומדים בשורה ומשמיעים קולות של קריאות קרב, לחימה, צעקות וקריאות כדי להמחיש את הקרב דרך הסאונד ולא ובאופן ויזואלי. בסצנת המוות המרשימה של מקבת אנחנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת המציאות הבימתית באמצעות המילים. כחלק מהעיבוד גם הרחיבו שתי סצנות שוליות של דמויות משנה לסצנות המוניות, שממחישות את ההשתקה והטרור שנוצרו בשלטון מקבת.

זוהי קבוצה מרשימה של יוצרים שמעזים לגעת בשייקספיר במגרש הביתי של המילים ומנסים להנגיש לקהל את היצירה המוכרת. הקבוצה מנסה להמשיך לשלב הבא אחרי "העיר הזאת" ולהתקדם לחומרים אחרים, מה שדורש מהם לפתח את הרעיונות, את הטכניקה ואת השפה הבימתית שלהם. עם זאת, התוצאה ב"מקבת" עדיין בוסרית מדי.

"מקבת"

תיאטרון האינקובטור

יוצרים ומשתתפים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ` ויוסף אלבלקץ

 

מועדים נוספים: 5/4/14 21:30 בית מזי"א ירושלים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 46, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s