חיזור גורלי

על הקהל בתיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: אפרת שטינלאוף

ישבתי בהצגה וסבלתי מכל רגע. כן, גם זה קורה, למרות שאני מכורה לתיאטרון ומוצאת בדרך כלל נקודות אור גם בהצגות גרועות למדי. בתום ההצגה, כשכבר חיכיתי בקוצר רוח שהיא תסתיים ואוכל לטוס החוצה, נדהמתי לשמע התשואות הסוערות. חלק גדול מהקהל קם על רגליו בהתרגשות, אנשים צעקו קריאות התפעלות ומחיאות הכפיים נמשכו ונמשכו. כלואה בתוך המון האדם שלא איפשר לי להגיע אל הפתח ולהימלט, החלה להתעורר בי שאלה. לאחר שהצלחתי לצאת מהתיאטרון, זיהיתי במאי אחר שישב בקהל ונמלט ביחד איתי. הוא העיף בי מבט ובעיניו אותה שאלה שהתרוצצה בעיני. חייכנו אחד לשני באחוות ההמומים.

אז איך קורה שקהל מסוים יוצא בזעזוע עמוק מחוויה תיאטרונית ויש אנשים שעברו חוויה עמוקה, משמעותית, בעלת ערך? האם יש אמת אבסולוטית? האם יש איכות בלתי ניתנת לערעור? האם יש אידאה אסתטית חד משמעית כפי שאפלטון טען?

כיום, בעידן הפוסט מודרני, אנחנו מאמינים שבניגוד לאמת האמפירית של המודרניזם ולניסיון לראות את המציאות בתוך תבניות וליצור פרדיגמות, "האמת תלויה בנקודת המבט של המסתכל". הפרשנות של האמת חשובה יותר מן השאלה מה קרה באמת.

הצופה הוא הגיבור אשר משתתף בדרמה אל מול ההצגה וחותר בדרך כלל לסיפוק ואושר מיידיים המונעים על ידי עקרון העונג. האפשרויות לצריכת תרבות ואמנות הן רבות מספור והגדרות של "טוב", "יופי", "איכות" ו"חוויה" משתנות באופן סובייקטיבי. ניתן להבדיל בין איכות של מרצדס לבין סוסיתא וגם בתיאטרון יש יהלומים שאין עליהם עוררין לעומת הצגות שאיכותן ירודה, אולם הרוב המכריע של ההצגות ייחשבו בעיני חלק בתור מרצדס, בעוד צופים אחרים ייצאו בשאת נפש.

יש סצנה מתוך הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" עם ג'וני דפ, שנחרטה לי בהרד דיסק של המוח. הסרט מציג את סיפורו של ג'יימס מתיו ברי, המחבר של פיטר פן והמפגש עם משפחת לואלין דיוויס שהיווה השראה לכתיבת הסיפור על הילד שפחד להתבגר. בתחילת הסרט, אנחנו נחשפים למחזה כושל שהעלה מתיו ברי על הבמה. המחזאי, פוגש לאחר מכן את האלמנה לואלין דיוויס ואת בניה והמפגש הזה מוליד קשר אמיץ ורעיון לסיפור, למחזה חדש – פיטר פן. המפיק בתאטרון מתנגד בתחילה להעלות את המחזה מול קהל המבוגרים הנוקשה של לונדון, אך החולם הנחוש משכנע אותו.

בחשש גדול, נערכת הפרמירה של המחזה מול שפמים מטופחים ותסרוקות מנופחות. ברגע האחרון יש למתיו ברי הארה והוא מבקש שישמרו כשלושים מקומות באולם. כאשר עולה האור על הבמה והשחקנים מתחילים לפעול הקהל האנגלי המעונב יושב קר ומנוכר אל מול המתרחש – שחקן שמחופש לכלבה ננה שמהדסת לה בכבדות על הבמה על מנת להעיר את האחים דרלינג. פתאום מתחיל להישמע צחוקם המתגלגל והמתוק של עשרות הילדים שפוזרו בקהל.

אולי זה היה כך במציאות ואולי זה רגע קיטש הוליוודי שפורט במניפולציה מכוונת על מיתרי הרגש, נשים את זה רגע בצד. הנקודה כאן היא שייתכן שבלי הנוכחות הטהורה והפתוחה של הילדים עוד מחזה היה נוחל כישלון, נקבר תחת האבק ולא זוכה להצלחה המסחררת שהביאה את פיטר פן להיות הקלאסיקה שהוא היום. אולי..

מהבחינה הזו, הקהל המבוגר הוא מורכב יותר. בדרך כלל, הוא נכנס אל האכסדרה כשמעליו מרחפות התבניות המחשבתיות, הציפיות לאיך צריך "תיאטרון" להתנהג. אם הוא לא קולע לציפיות הללו, מרבית הסיכויים כי הקהל לא ייהנה. הנקודה הנוספת בסיפור הזה היא ההשפעה האוסמוטית שיש ליחידים בעלי אנרגיה דומיננטית על אחרים בקהל. צחוקם המתגלגל של הילדים בקהל האנגלי השפיע כמו אבן שיוצרת גלים במים, עד שכל המבוגרים חזרו להיות ילדים משתאים אל מול הקסם של התיאטרון. הם הפכו מקהל ציני, אדיש לקהל חי ומגיב. הם אפשרו להגיון לנוח והשהו את "חוסר האמונה". כבר נכחתי גם במקרים הפוכים, בהם איים של ציניות בקהל הרעילו את סביבתם וכל הקהל יצא בתחושת אי נוחות בתום הצגה.

כיוון שההנאה או האכזבה מהצגה קשורות לציפיות הקהל איתן הוא מגיע לתיאטרון, עשיתי בירור קטן ולא מקיף עם כמה מחברי. התמקדתי באלה שלא עוסקים בתיאטרון כמקצוע אלא מהווים קהל "רגיל". שאלתי אותם למה הם מצפים כשהם הולכים לראות הצגה, ואלה מקצת התשובות – "לראות משהו חדש ולא שחוק", "שהמשחק יהיה אמין", "שהיוצרים יצאו מהקופסא", "לצאת בהתרוממות רוח", "שיהיה סוף טוב", "גירוי אינטלקטואלי", "שיקוף התנהגויות שמביא אותך לחשיבה שאחרי", "הפתעות ושמה שקורה על הבמה יגרום לצחוק, לבכות, להרגיש, לחשוב", "לברוח מהמציאות" ו"שהמתרחש על הבמה לא יהיה תיאטרלי מדי ושלא יביך אותי".

בספרה "the director prepares", אן בוגארט מציינת כי כל מעשה אמנות מערב קפיצה אל התהום. הקפיצה חייבת להתרחש ברגע המתאים ולעומת זאת, אין מרשם לרגע המדוייק ביותר לביצוע הקפיצה. אין בטחונות למה שיקרה בעקבותיה והיא עשויה לעתים קרובות לגרום למבוכה איומה. המבוכה היא שותף משמעותי במעשה היצירה. אם ביצירה אין מספיק מבוכה עבור היוצרים, כנראה שהיצירה לא תיגע באף אחד.

כפי שאמר השחקן והבמאי האנגלי סר ג'ון גילגולד- "משחק הוא חציו בושה, חציו תהילה. הבושה היא הצגת עצמך, התהילה היא שאתה יכול לשכוח את עצמך". כל יצירה צריכה להסתכן. יצירה אשר נשענת על נוסחאות ועל מבנים בטוחים היא יצירה סתמית, חסרת מעוף וחסרת ערך אמנותי. בדרך כלל, יצירות מסוג זה הן בידור שנוח לקהל לצרוך.

המבוכה שנגרמת לקהל בשל המרחש על הבמה היא חלק מהחוויה הייחודית של התיאטרון ולא צריך להירתע ממנה. הקהל עשוי לעבור חוויה מטלטלת, מטרידה, מכעיסה ומביכה ואם זה קורה, האמנים השיגו את שלהם. ברוב המקרים, כאשר הקהל יושב נינוח בכיסאו, היצירה על הבמה לא תצליח להשאיר חותם משמעותי מספיק וחומר למחשבה לאחר מכן. אז נכון שיש משמעות רבה לשק הציפיות שמביא הקהל מהבית וללא ספק יש גם מקום חשוב למקצועיות ההצגה, הנושא שלה והאם היא "מדברת" אל הקהל אשר מגיע לראותה, אך יש גם מרכיב נוסף וזה אלמנט החיזור או המשיכה. בין הקהל לבמה נוצר מעין טנגו של חיזור שבמהלכו הקהל נסחף יותר ויותר עם היוצרים או לחלופין דורך על הרגליים וכושל. כיוון שמדובר בטנגו, יש אחריות לשני הצדדים במלאכת המשיכה.

אני מזמינה את הקהל להיפתח ולזכור שקפיצת הגורל מוטלת על שני הצדדים, אם כולם יהיו במקום הלא נודע ויקחו את הסיכונים יקרו דברים מופלאים במפגש הזה. כמו בחיזור או משיכה, שני הצדדים צריכים לצעוד ולהגיב זה לזה. זה טנגו לשניים.

אני עומדת לערוך ניסוי עם עצמי, ומזמינה אתכם הקוראים להשתתף איתי בניסוי. הניסוי מתקשר לציפיות מהצגה או מופע ולצד שלי כפרטנרית בחיזור הגורלי בין הבמה לקהל ולהיפך. אני עומדת לבדוק האם העובדה שהגעתי להצגה מסויימת עם ציפייה מסויימת משפיעה על הצפיה והאם אני יכולה לשנות את היחס שלי להצגה תוך כדי וכך לגרום לחוויה להיות עבורי משמעותית יותר.

ואלה הבדיקות –

1. להגיע להצגה עם ציפיות לחוויה חיובית ומשמעותית ועם תחושה שאני עומדת לראות את ההצגה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם.

2. להגיע להצגה עם ציפיה לאכזבה ולבדוק האם משהו בהצגה הצליח לשנות את הציפיה או שנותרתי איתה לאורך כל הדרך.

אני רוצה לבחון את הטענה שברוב המקרים, אין הצגה לא טובה, יש קהל לא מתאים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 46, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חיזור גורלי

  1. Guy Cohen הגיב:

    אפרת היקרה: את מוזמנת לקרוא את ספריו של אמיר אוריין בנושא. את לא יכולה להחליט לבוא להצגה בציפייה ש… את יכולה לדווח לעצמך על הציפיות שלך ולראות מה קורה ובוודאי שציפיות והכנה ומה שקרה לך באותו יום הופכים להיות חלק מההצגה. מצד שני, ואני מדבר כמי שהיה מבקר תיאטרון ובדק את העניין הזה, אני טוען שטעם עילי תמיד נרכש ומתפתח. יכול להיות שתאכלי מנה של שף צרפתי מדהים ולא תהיי מסוגלת לזהות ולהבין את סגולותיה. רוב הקהל בארץ מורגל, לצערי, לבינוניות ומסתפק בנושא טוב, קצת רגש וקצת צחוק עם רבע תובנה. בשנים האחרונות נעשה עימנו חסד וסדרת טלוויזיה בינונית כמיטב התיאטרון הישראלי נקנתה לארה"ב ועובדה שם מחדש. צפי בעונה הראשונה של "חטופים" לעומת העונה הראשונה של "הומלנד" ותביני שהרף הגבוה בישראל לא מספיק להעפלה למוקדמות הטורניר המכין ואכן, כך הדבר גם ברוב ענפי הספורט ובמיוחד בכדורגל. הרף נמוך. הכוכבים שלנו יושבים על הספסל בליגת המשנה במדינה בינונית האירופה. אך אל יאוש, זה לא אומר שאנחנו נחותים, חלילה, אלא רק שיש לאן להתקדם ושצריכים להמצא האנשים שיעשו זאת.

  2. אהוד הגיב:

    אחסוך לך את הבדיקה – יש הצגות לא טובות, ובכמויות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s