ביקורת ההצגה "שום גמדים לא יבואו"
מאת: אירית ראב
לילה אחד בשנות השמונים, עיירה שכוחת אל תחת עננה של קטיושות, סימונה אחת מבקשת נפשה למות. היא הולכת אל מגרש הכדורגל הנטוש, הפתוח לעיני שמים, ומחכה, כמהה שייפול עליה איזה טיל ויוציא אותה מהחיים בהם היא כלואה, מהגיהנום המקולל אליו נקלעה.
כך מתחילה ההצגה היפה "שום גמדים לא יבואו", הצגת יחיד, שהחלה את דרכה בתיאטרונטו 2012. זהו עיבוד לספרה של שרה שילה, הנושא את אותו השם, אולם בניגוד לספר המתאר מגוון נקודות מבט של משפחתה של סימונה ותושבי העיירה, ההצגה מתמקדת בסימונה, המלכה של העיירה שנפלה מכס המלכות.
ההצגה שעובדה ובוימה על ידי רויטל איתן, עברה טרנספורמציה עם השנים. אם בתחילה, היא הקימה לתחייה באופן מובהק את מגרש הכדורגל, עם שער צהוב מאחורה ושטיח דשא מלאכותי, כיום היא יותר מינימאלית. על הבמה ישנו רק ספסל עץ שחור, לא יותר. באמצעות כמה אביזרי במה בסיסיים, מטפחות ועדיים, אנו נשאבים אל עולמה של סימונה. אין מדובר בעולם אכזרי מן הטלנובלות של האחים גרים, אלא חיים רגילים בארץ ישראל, שאהובים נלקחים אל העולם שמעבר ותלאות הפרנסה והשגרה אוכלות את יושבי הערים.
העולם הססגוני והייחודי הזה נרקם ומעוטר בעיקר בזכות שנטל כהן, המגלמת את סימונה. כהן, בוגרת סמינר הקיבוצים, היא שחקנית נדירה בשמי התיאטרון הישראלי. היא מוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל, אבל היא צנועה וכמעט אינה מבליטה את כישוריה. עוד מימיה ב-"לה מריפוסה" של גליה פרדקין, הכישרון הזה ניכר לעין. למרות שבשנים האחרונות כמעט ולא הופיעה, לאחרונה חזרה לסלול את דרכה המקצועית. מלבד "שום גמדים לא יבואו", היא מופיעה כיום גם ב"גן ריקי" של תיאטרון כאן, המציגה בתמונע.
סימונה של שנטל אחרת מזו המצטיירת בספר. אם בספר היא מצטיירת בתור אשת משפחה, אישה אימהית עמלה הנושאת על גבה את פרנסת ילדיה, סימונה המוצגת על הבמה היא מלכה בכל רמ"ח איבריה, מלכה שנאלצה לרדת מכס המלכות בגלל שהמלך הופל ונסיבות החיים דרשו זאת, לא בגלל איזה קלאודיוס סורר. בזמן שמסעוד, מלך הפלאפל, היה בחיים, סימונה החזיקה את העיירה ביד רמה, רבים רצו להיות בצלה כדי ליהנות מקצת מזל, אותו מזל שניגר עליה בכמויות. עם מותו של מסעוד, המזל מת עמו. נשיותה הוחבאה במעטה השמלות, מלכותה כוסתה במטפחות, רגליה זועקות מכאב. כאב העמידה-על-הרגליים בעבודה ובמטלות הבית, כאב הכובד שמוטל על כתפיה בפרנסת ששת ילדיה.
על אף המשחק המשובח של שנטל כהן, המחזה הנו קצת לוקה בחסר. אמנם, הוא מצליח להציג בפני הצופים את עולמם של תושבי העיירה, את ביתה של סימונה, את נפשה הכמהה לעבור לעולם הבא. עם זאת, ניכר כי הוא אינו מלוטש בקצוות ויש בו הרבה קטעים לא פתורים ושאלות שנותרות ללא מענה. למה סימונה בוחרת בלילה הזה, מכל הלילות, לשים קץ לחייה? ולמה היא בוחרת לחיות? ההחלטה האמיצה הזו, שנעשית בשיא ההצגה, נדמית כתלושה במקצת, בייחוד לאור העובדה כי ישנו קושי גדול להבין איך לביאה שכזו יכולה לנטוש את גוריה מלכתחילה, איך אמא שכזו שדואגת שמא ילדיה לא יספיקו לאכול לפני שהם נקראים לרדת למקלט, יכולה פשוט לקום וללכת, ולמה דווקא עכשיו? נדמה כאילו מדובר בשני חלקים של מחזה אחד, שני טלאים אם תרצו, שהחוטים ביניהם לא נתפרו כמו שצריך. סביר כי עבודה דרמטורגית תחת מכונת התפירה תוכל לעשות את העבודה.
עם זאת, מדובר בהישג מדהים ועבודה נפלאה, הן של השחקנית שלקחה על עצמה את מלאכת השיווק הלא פשוטה של ההצגה, והן של הבימאית שעיבדה את המילים לכדי פעולות על הבמה.
תיאטרון מקומי
מבוסס על ספרה של שרה שילה
עיבוד ובימוי: רויטל איתן
משחק: שנטל כהן
מוסיקה מקורית: ישראל כסיף
מועדים נוספים: 10/4/14 21:30 התיאטרון הערבי-עברי
מרתה יודעת 