אנחנו לא צריכים שום חינוך

בתי הספר על הבמה הישראלית

מאת: מערכת מרתה יודעת

בשבוע שעבר, הגיע לארץ רון ג'ונס בכדי להשתתף בכנס מיוחד שארגנה שגרירות ארצות הברית, בשיתוף תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והסתדרות המורים. במסגרת הכנס, הועלתה ההצגה "הנחשול", וג'ונס זכה לראות את עצמו, בגילומו של אייל שכטר. רון ג'ונס הוא המורה שיזם את פרויקט הנחשול המקורי, והפך כיתה רגילה בבית ספר רגיל למדי, לצבא קטן ופשיסטי, כדוגמא לכך שהאכזריות האנושית יכולה לקרות בכל מקום, בכל זמן, ואינה תלויה בנסיבות גרמניות של שנות הארבעים. לכבוד הכנס הייחודי שנערך, והמעמד הדי מרגש, מרתה הפשילה שרוולים ובדקה איך הבמה הישראלית העכשווית מציגה את בתי הספר, של היום ובכלל? ובמילים אחרות, הילדים אמנם יצאו לחופש פסח, אבל הבמה הישראלית לעולם תיוותר בין כתלי בית הספר.

הכיתה שלנו – תיאטרון הבימה והקאמרי

מדובר בהצגה די טובה, עם קאסט שרובו מרשים באיכותו, של המחזה המצליח מעבר לים. בפולין של שנות ה-20, לומדים בכיתה אחת 5 יהודים ו-5 קתולים החולמים לשנות את העולם. אבל כשהם גדלים, והמלחמה שועטת בצעדי מגף אל ארצם, אותם חברויות כבר לא תקפות יותר, וידידים עומדים מנגד כשלוקחים את חבריהם לכיתה אל השאול.

קונצרטה לשמונה

הצגה ייחודית שהחלה את דרכה בסמינר הקיבוצים, וכעת מציגה על בימת התיאטרון הלאומי, המתמקדת בכיתה אחת של צעירים בעלי הפרעת קשב וריכוז. העיבוד הבימתי מצליח להעביר את מורכבות ההפרעה, דבר המקבל משנה תוקף מאחר ומרבית השחקנים בקאסט (ובכלל בתחום התיאטרון והאמנויות) הם בעלי הפרעות קשב בעצמם.

מתוך "הכיתה שלנו". צילום:דניאל קמינסקי

פוליו

הצגה תלוית מקום שהוצגה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, בשנת 2013. היא הוצגה בבית הספר הממלכתי בעכו, ומלבד היוצרים והמבצעים, השתתפו בה גם הורי היוצרים ותלמידי בית הספר. ניסיון ההצגה לבטא באופן בימתי ואחר את התקופה שבין כיתה א' לבין כיתה י"ב בהחלט הצליח, אולם כאוס הדימויים שהוצג בה, לא ממש הוסיף, ובעיקר גרע.

אביב מתעורר – המחזמר

בשנת 2010 בית ליסין הצליח לעשות משהו קצת שונה מהצגות הסלון הרגילות שלו, והציג את המחזמר המצליח "אביב מתעורר", בכיכובם של נינט טייב, עידו ברטל ועידו רוזנברג. המחזמר מבוסס על המחזה המעולה של פרנק וודקינד, ומציג את חייהם של מספר תלמידים ותלמידות, בגרמניה של המאה ה-19, את הדמויות המבוגרות בחייהן ואת ניסיונם לצלוח את התקופה הזו בחתיכה אחת. הביצוע הבית-לסיני אמנם לא מצליח לגעת באיכות של המחזמר בברודווי, אבל מדובר בהצגה בהחלט טובה.

פאנק רוק

זהו הישג הפקתי מרשים מבית היוצר של עידו קולטון הצעיר, למחזה מאת סיימון סטיבנס, שעלה לאחרונה על בימת מחסן 2 בנמל יפו. ההצגה, שעלתה גם על בימת תיאטרון הקאמרי, אמנם מתמקדת בתלמידי בית ספר פרטי באנגליה, אבל מבוססת על הטבח באוניברסיטת ווירג'יניה-טק שבארצות הברית. תוך הצגת ניסיונם של הדמויות להתמודד עם הבעיות בחייהם, ובמקביל גם להצליח בלימודים, היצירה מציגה את האלימות הגועשת בין שולחנות הלימודים. על אף שמדובר בעיבוד בימתי מצוין, הוא אינו חף מפגמים. כמו הגירסה של הקאמרי, גם זו העצמאית לוקה בחסר מבחינת המשחק והבחירות הבימתיות.

מתוך ההצגה שרוליק. צילום: רדי רובינשטיין

שרוליק

על אף העובדה כי מדובר בהצגה התמקדת בחייו של שרוליק הצעיר, החל מבית הספר ועד לבגרותו,  היא מעניקה מימד די נרחב לחלק הבית ספרי ולמשמעותו על חייו של הגיבור. זוהי הצגה מוסיקלית, מאת שי להב ויוני זיכהולץ ובבימוי משה קפטן, שהחלה את דרכה בבית הספר של יורם לווינשטיין. בתחילה היתה מיועדת לעלות על בימת הקאמרי, אולם בשל בעיות כאלו ואחרות, זה לא יצא לפועל, וכיום היא עולה בתיאטרון צוותא.

הנחשול

ונסיים באופן המתבקש, בהצגת "הנחשול" של תיאטרון אורנה פורת. מדובר בעיבוד בימתי לא רע, למחזה של ג'ונס, מחזה שעלה על בימות הארץ כמה וכמה פעמים, ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני בלתי נשכח בכיכובו של איקה זוהר. זוהי הצגה קשה ומטלטלת, אבל איכותו של תיאטרון אורנה פורת מסייעת לה להפוך ליצירה מבריקה המותירה חומר למחשבה במוחות הצופים הצעירים.