העלבת הקהל או הלהבת הקהל?

בחינת הקהל בתיאטרון העכשווי

מאת: אפרת שטינלאוף

לפני מספר שנים, צפיתי בהצגה "הנהג של מיס דייזי" של "הבימה" בבית החייל בתל אביב. במושב שלפני ישבה אישה בת כחמישים שבכל פעם שהבינה פואנטה, צעקה "הופה", צחקה לאורך כל ההצגה בצחוק רועם ושחררה מדי  פעם אנחה קורעת לב. בשורה שלפניה ישבה אישה, כבת חמישים גם היא, שבכל פעם שנזרק ה"הופה" לחלל האולם היסתה אותה במבט זועם. ככל שהתקדמה ההצגה, הפכה המהסה ליותר ויותר עצבנית ואדומה. החוויה הטוטאלית של ה"מגיבה" הרסה ל"מעירה" את ההצגה עד כדי כך שבתום ההצגה ניגשה המהסה אל "הופה" ונזפה בה: "ככה לא מתנהגים בתיאטרון".

כמי שנושמת ויוצרת תיאטרון, אחד הנושאים המרתקים עבורי, לא פחות מהיצירה עצמה, הוא "הקהל". ללא קהל לא מתקיים אירוע תיאטרוני. למרות שהיינו רוצים להאמין שאנחנו כיוצרים פועלים אך ורק מתוך צורך פנימי, כדי להגיד משהו לעולם ,גם אם לעולם אין עיניים לצפות ואוזניים לשמוע את מה שאנחנו זועקים, האמת הפשוטה היא שללא הקהל אין הצדקה אמיתית ליצירה.

היצירה מתהווה ומתפתחת בחדר החזרות אך מעשה "האמנות" קורה באמת על הבמה, רק כאשר היצירה פוגשת אנשים. במפגש הזה יש אנרגיה המזינה את ההצגה ומתרחש "משהו" שלא ניתן היה לחזות במהלך החזרות. המפגש הזה מניח את השכבה האחרונה של ההצגה ונוצר הקסם. בשונה מקולנוע בו לקהל אין השפעה על התוצר הסופי, בתיאטרון המפגש הזה משפיע על המתרחש על הבמה ועל החוויה של השחקנים. בכל הצגה מתקיים מפגש חדש שיוצר יצירת אמנות מעט שונה מן הקודמת, לעתים אף נדמה שזו הצגה שונה לחלוטין.

לעתים, כשהשחקנים חוזרים אל הבמה בתום ההצגה, הקהל עומד כאיש אחד ושואג – בראבו! הצגות אחרות מקבלות רק מחיאות כפיים דלילות מתוך נימוס. הקהל מצביע ברגליים ובארנק, אולם האם כמות הקהל וההצלחה הכלכלית מעידות על טיב ההצגה, על תכנה, על איכות המשחק והבימוי?

בחינת הקהל העכשווי ובכלל מעלה שאלות רבות – מהי חווית הקהל בתיאטרון וכיצד זו משפיעה על ההצגה בהיזון חוזר? האם היוצר צריך להתחשב בטעם הקהל ולהתכוונן אליו בעודו יוצר יצירה או ליצור באופן נקי על פי האני מאמין שלו גם אם יהיה ליצירה קהל מצומצם? האם יש בניסיון לחנך את הקהל לצרוך תיאטרון ובכלל תרבות ברמה גבוהה, מעין התנשאות אליטיסטית או שאנחנו באמת תורמים ליצירת חברה טובה יותר, נעלה יותר והאם אפשר להילחם בכלל ברצון הכולל בציבור לבידור ופחות ופחות לתיאטרון משמעותי, רציני ומטריד?

בספרו "החלל הריק", פיטר ברוק מעלה טענה שכל עוד התרבות והאמנות הם נספחים שניתן להפרידם בקלות ולא ירגישו בחסרונם, הם לא רלוונטיים באמת. כל עוד הקהל לא חווה את הצורך הכפייתי לאמנות, כזה שהוא מנת חלקו של האמן – אין הצדקה ליצירה. הכוונה ב"צורך" היא מעבר לניסיון נואש למשוך קהל והרבה יותר ממערכות השיווק המתוחכמות שיודעות לייצר פסאודו "צורך" אצל קהל המנויים. מדובר בצורך אינטלקטואלי ורגשי אמיתי, ברמה בה אנו זקוקים לאוויר, מים, מזון ושינה על מנת להתקיים. האם התיאטרון כיום מספק ועונה על צורך אמיתי עבור הקהל? ומה הוא הצורך של הקהל, האם באמת רוב הקהל רוצה רק בידור, כפי שטוענים ואין לו את הכוח המנטלי להתמודד עם תוכן "כבד"?

ההצגה "זה מסתובב" מאת יוסף מונדי, בעיבודו ובימויו של אבי גיבסון בר-אל, התארחה  בשנת 2010 בבית ליסין במסגרת פסטיבל "קצת אחרת", שמטרתו הייתה לקרב את קהל התיאטרון הרפרטוארי לפרינג'. זוהי הצגת פרינג' קשוחה ומטלטלת, שזכתה לביקורות מעולות, אך הצליחה לעצבן חלק מקהל הצופים עד כדי כך שהם קמו באמצע ועזבו את האולם במחאה. זו הייתה הצגה מטרידה במובן הטוב של המילה, מקצועית, איכותית ומעוררת למחשבה, כל מה שתיאטרון טוב אמור לספק, אז איך קרה שחלק מהקהל לא הצליח להעריך זאת?

כשהצגה פוגשת את הקהל "הנכון" לה מתרחש הקסם. כשאותה הצגה פוגשת קהל "לא מתאים" זו עלולה להיות שערורייה. פיטר ברוק מספר שהוא צפה בהצגה "פיגמליון"  בעיר פרובינציאלית באנגליה. לפיו, השילוב בין שחקנים מלאי חיים לבין קהל נלהב יצר חוויה תאטרונית בלתי נשכחת וכולם יצאו בתחושה עילאית. זאת למרות שהשחקנים היו צעירים מדי לתפקידיהם והדרך בה ביגרו אותם הייתה חובבנית למדי. ברוק טוען שברור היה לו שאם אותה הפקה הייתה מועתקת לווסט אנד, הקהל הלונדוני בעל הסטנדרטים הגבוהים לא היה משתכנע וההצגה היתה נידונה לכישלון.

אם ניסע אחורנית בזמן ליוון העתיקה, ערש התיאטרון, כך מספרים,  בזמן פסטיבל הדיוניסאה הגדולה באתונה נכחו באמפיתיאטרון כ- 14,000 אזרחים גברים אשר צפו במשך חמשת ימי הפסטיבל ב- 17 הצגות. אז נכון שלא היתה טלוויזיה ונכון שבני האדם עדיין לא אובחנו כ"מופרעי קשב" אבל עדיין, לראות כמות כזו של הצגות בזמן כל כך קצר זו אמנות בפני עצמה. הקהל היה מעורב ואם לא אהב את מה שראה הוא הגיב בקול וזרק עגבניות ושאר ירקות. כדי להתגבר על כך, היו המחזאים מתחנפים לקהל וחלקם אף חילקו תשורות.  אין ספק שבתקופה ההיא, לפני כ- 2,500 שנה, התיאטרון היה בלתי נפרד מהתרבות כיוון שקיבל מימד טקסי ודתי ועסק בשאלות הרות גורל עבור הצופים.

כיום, במרבית האירועים התיאטרונים הקהל הוא פאסיבי. גם אם הוא צוחק או מתרגש, הוא יושב וסופג את המופע באופן יחסית סביל. ישנן נורמות התנהגות המושתתות בתיאטרון, על פיהן הציבור לא מדבר, לא מביע את דעתו, לא מתקשר עם הבמה (ברוב המקרים) ולא אוכל בזמן ההצגה. אלה למעשה נורמות שנכנסו לפעולה בסביבות המאה ה- 19, בזכות פיתוח החשמל. באמצעות האפלת האולם, ניתן היה ליצור הפרדה מלאה בין הקהל לבמה ולתרום להבניה של "התנהגות הולמת בתיאטרון".

כמובן שכל אדם המגיע לראות הצגה הוא ישות עצמאית, אולם ברגע שהאור יורד כל צופה מפקיד את הישות הפרטית שלו לטובת הפיכתו לכלל – לקהל. והאישיות של קהל הנה תרכובת הגדולה מסכום חלקיה. הרגש נכנס לפעולה והוא מדבק – צחוק, התרגשות ותשוקה מתעוררים עקב השפעת הקבוצה.

לא בכדי, השחקנים יוצאים אל אחורי הקלעים בתום ההצגה ומבטאים את דעתם הכוללת על הקהל במשפטים כגון: "היה קהל קשה הערב" או "הקהל היה נפלא" או "הייתה אנרגיה ממש מוזרה באולם". זאת כיוון שעל אף ההבניה ההתנהגותית שציינתי קודם, ולמרות שאנחנו לא ה"חברה" מיוון העתיקה או כמו הגברת "הופה" מהבימה, ניתן להבחין בין קבוצות קהל שונות בעלות אופי שצובע את הערב: הקהל הפעיל- המגיב, הקהל הפאסיבי, הקהל המאתגר- הקשוח, הקהל הציני, הקהל המפרגן – המתלהב והקהל ה"לא ברור".

בכתבות הבאות בסדרה, אתן במה לקבוצות הקהל השונות, תוך בחינת הצופים, אופיים והרלוונטיות של המדיום עבורם. ובינתיים "הופה".