מקום משלי

ביקורת ההצגה "שחקי כי"

מאת: אנה מינייב

אז מה אנחנו יודעים על מאניה דיפרסיה? כנראה שלא הרבה, ולמרות שכבר הגענו למאה ה-21 ואנחנו אמורים להפסיק לפחד מכל דבר שנראה לנו מוזר או אחר, אנחנו עדין ממשיכים להתייחס אליה כאל מחלת נפש הגובלת בשיגעון. אישית, לא ידעתי יותר מדי על המחלה, עד ששמעתי את סיפורה של שני בלאו שהראתה לי שהמחלה הזאת הרבה יותר מורכבת ומסתורית ממה שחשבתי.

ההצגה "שחקי כי", שמציגה בתיאטרון "הסימטה", מבוססת על סיפורה האישי של בלאו ונכתבה על ידה. על אף הרובד האישי, בלאו אינה מגלמת את עצמה, אלא את שירה, שמגלה בערך בגיל 19 שיש לה בעיה. ההתנהגות שלה לא תמיד תואמת את המציאות, היא יכולה להתנתק מהמציאות ולשהות במקום אחר לאורך זמן, יכולה לא לישון כמה ימים ברצף ואפילו לנהל פגישות חשאיות בלילה עם איינשטיין ופרויד. התופעות האלו, אשר התגלו לאטן בזמן השירות הצבאי של שירה, הקשו עליה לתפקד, ליצור חברויות, להתקדם בתפקידים הצבאיים ובכלל, לנהל מערכת יחסים תקינה עם העולם.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר קרוב שתפקידו של התיאטרון הוא לבדר ואני קמתי על שתי רגליי ואמרתי שתפקידו של התיאטרון הוא חברתי, הוא נועד קודם כל לתת את הבמה לאלה שיש להם משהו לומר לחברה – שני בלאו בהחלט עושה זאת בנחישות גדולה. בכך שהיא חושפת את הסוד הכי כמוס שלה, היא גורמת לצופים לראות אותה מעבר למאניה ומעבר לדיפרסיה.

צילומים: טל ים

בלאו לוקחת את קהל צופיה למסע, זכרונות על גבי זכרונות מצטברים בחלל, החל מהתפרצות המחלה ועד לניצחון הגדול שלה עליה, כשבדרך עולות השאלות הקשות ביותר, כיצד אפשר לחיות ככה, האם אי פעם תצליח  להפסיק את המאניה שרודפת אחריה, האם היא רוצה להפסיק, האם היא משוגעת ולמה אסור לדבר על זה?! שחקנית כמו שני בלאו לא פוגשים הרבה על בימות התיאטרון הישראלי, היא צנועה, היא לא מנסה להרשים אף אחד ביכולות המשחק שלה, היא מסורה לבמה ולסיפור, והכי חשוב, היא מתמודדת עם עצמה כל פעם מחדש כשהיא עולה על הבמה לספר את הסיפור שלה. אך מכיוון שתיאטרון מורכב מאלמנטים נוספים מלבד המשחק, אשים עליהם את הדעת.

את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.

כהן בחרה לביים את ההצגה על ידי שימוש מועט בתפאורה, דבר מוערך בעיני, אך על הקיר הפנימי של הבמה נתלה בד עליו הוקרנו קטעי וידיאו שונים שלא נקשרו בשום צורה ואופן לסיפור ואף הזיקו להתרחשות על הבמה. לא הבנתי את הצורך בקטעים האלה, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהפעילו אותם, כלומר לחצו פליי וסטופ, ניתן היה לראות את סרגל הלחצנים צץ ונעלם, והעניין הפך מהר מאוד למיותר, לא ברור ולא אסתטי.

יחד עם זאת, להצגה הזו יש את הקסם שלה והיא מציבה בפנינו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם, היא מכריחה אותנו להסתכל לבושה בעיניים, ללמוד ללכת במבוכים שמציבים לנו החיים וגם לצאת מהם בעזרת כוח הרצון, בעזרת האנשים הקרובים אלינו, ובעזרת ההתעקשות לנצח.

"שחקי כי"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: שני בלאו
עיבדה וביימה: שרון כהן
עיצוב במה: מיטל צמח-דר
עיצוב תלבושות: אורטל שוטלנד
עיצוב תאורה: שחר ורכזון
מעצבת תנועה: הודיה אשכנזי חזן
וידאו-ארט: גל חמו
מוסיקה: מיכאל גוטליב

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.