השיח בלב השדה

על חשיבות השיח התיאטרוני

מאת: חוה ירום

אמני תיאטרון לא אוהבים לבקר. מדובר בעובדה מוגמרת, גם אם רבים מכם וודאי יפסלו אותה על הסף, אבל זוהי אחת הבעיות של התיאטרון העכשווי – השיח בו נובל.

תרצו או לא, התיאטרון הישראלי של היום שופע הצגות, חלקן טובות, חלקן לא, אבל הוא מציע מגוון עשיר של יצירות. עם זאת, יש נטייה בקרב אנשי תיאטרון לפרגן ולפרגן, ולא לבקר, גם אם יש איזוהי צביעות על הדרך. במידה ואהבו הצגה מסוימת, בייחוד אם מדובר על הצגה של חברים או קולגות, הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". אם לא אהבו, או אפילו סלדו מהמוצג על הבמה, ולמעשה חשבו כי מדובר באחת היצירות העלובות שראו לאחרונה, מי מעז לקרוא לזה תיאטרון?! – הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". למה?

אני מבינה לגמרי את עניין הסולידריות, את העובדה כי רבים מרגישים לא נעים לבקר את יצירתם של אחרים. בכל זאת, הם הוציאו את הקרביים שלהם על הבמה והשקיעו בזה אנרגיה רבה, מי אנחנו שנבקר אותם? אבל זה בדיוק העניין, אם התיאטרון לא יבקר את עצמו, הוא לא יתפתח. פשוטו כמשמעו.

בכדי שהתיאטרון בכלל, והישראלי בפרט, יתעצם ויגדל, הוא צריך ללמוד מתוך עצמו, לבקר את עצמו, להעשיר את עצמו, לגרום לשיח התיאטרוני לצמוח. בכדי לעשות זאת, על אמני תיאטרון ללמוד שמותר להם לפעמים להגיד גם מילה לא טובה על הצגות שראו. אין מדובר בביקורת ארסית לשם קטילה בלבד כגון "כדאי שהשחקן הזה ייצמד לעבודה היומית שלו" או "באיזה סרט היא חיה אם היא חושבת שהיא יודעת לשחק?!", אלא בביקורת בונה, ביקורת שמעוררת ומעודדת דיון, כזו ששואלת שאלות, מציגה בעיות ומדרבנת אחרים להגיב לה.

השיח התיאטרוני הוא לא מושג חדש, למעשה הוא קיים עוד מהימים בהם אנשי יוון העתיקה הציגו על הבמה את אגממנון מוטל בתוך דמו שלו, אבל אז זה היה חלק אינטגראלי מן המציאות היומיומית. היום, בעידן הפייסבוק והאייפון, תיאטרון נחשב לסוג של מותרות לא אקטואליות.

בכדי שהתיאטרון יחזיר את הכבוד המגיע לו ויהיה שוב אמנות לגיטימית, על אנשיו להמשיך ולדון בו, לדון עד כלות, אבל לא לדון אותו לכליה. רק ככה השיח בו יתעצם ויגדל ויתפתח לכדי עץ של ממש.

אז אנשי תיאטרון, בפעם הבאה שאתם הולכים להצגה של חברים, ולא ממש אהבתם את מה שראיתם על הבמה, לכו אל מאחורי הקלעים, תביאו פרח על המאמץ אבל תאמרו להם את האמת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 44, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s