בית התפוצות שלנו

על סדנת הקבוצה "סלה-מנקה"

מאת: מיה אופיר מגנט

אחד הדברים המהנים בכתיבה למגזין עצמאי כמו "מרתה יודעת" הוא שאפשר לכתוב על מה שבאמת מעניין אותך, ועבורי אלו (בדרך כלל) היוצרים והיצירות מחוץ לזרם המרכזי. הפעם, כשאני כותבת "מחוץ לזרם", אני לא מתכוונת רק למסגרת המוסדית אלא גם למיקום הגיאוגרפי.

לאחרונה, במסגרת לימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עברתי סדנה עם קבוצת סלה-מנקה. הקבוצה מורכבת מבני הזוג דיאגו רוטמן ולאה מאואס שנולדו בארגנטינה, אך חיים ועובדים בירושלים. מאז שנת 2000, הם יוצרים עבודות תלויות מקום, עבודות ניו מדיה, יצירות פרפורמנס ויצירות וידאו. גרעין היצירה של הקבוצה הוא ירושלמי כשמטרתה ליצור מרכז אמנותי חדש, רחוק מתל אביב וממרכזי התרבות המוכרים. במשך שבע שנים, פרסמו את המגזין העצמאי "הערת שוליים" לאמנות עכשווית וספרות שנועד להציג לקוראים נקודות מבט אלטרנטיביות ולחשוף עבודות של אמנים משדות שונים מחוץ לזרם המרכזי. במקביל להוצאת המגזין, ערכו מאואס ורוטמן את אירועי "הערה", בהם הציגו אותם אמנים שכתבו למגזין. באמצעות המגזין ואירועיו, הקבוצה ביקשה לחשוף אמנים חדשים וטרנדים חדשים באמנות, תוך סלילת דרכים אלטרנטיביות להצגה של אמנות. בשני הפרויקטים לקחו חלק יותר מ-160 אמנים והוצגו בהם יותר מ-230 יצירות אמנות. שני הפרויקטים הופקו ללא נותני חסות או תמיכה של גופים רשמיים.

מאואס ורוטמן לעולם לא נשארים יותר מדי זמן בנקודה אחת. כאשר הבינו כי הרבה מחבריהם האמנים עברו ליצור בתל אביב, החליטו שהם צריכים להקים מרכז קבע אמנותי בירושלים בו אמנים יוכלו ליצור ולהציג. מאז 2009, מנהלים השניים את "מעמותה", מרכז לאמנות ומדיה על שם דניאל פסל, ששכן עד לא מזמן בבית ערבי בעין כרם. בבית אירחו אמנים מתחומים שונים, סיפקו חדרי עבודה והציגו תערוכות שהתייחסו למקום, וכן, לעבר ההיסטורי של הבית ושל עין כרם.

לדוגמה, העבודה "פרטי נוף או נוף פרטי" במהלכה סגרו מאואס ורוטמן את מרפסת הבית בתריסים לבנים. מי שהכניס שלושה שקלים לתיבה, הפעיל מנגנון שפתח את התריסים לכמה שניות וחשף את הנוף. באותה תערוכה, נכחו מאואס ורוטמן בבגדי שומרים, שמרו על המוצגים ואף הדריכו את מי שהיה מעוניין בכך. מי שלא הכיר אותם לא היה יכול לדעת שהם האמנים עצמם.

הסדנה שעברתי עם מאואס ורוטמן עסקה גם היא במוזיאון ובעבודה המגיבה לחלל ספציפי. משתתפי הסדנה היו סטודנטים שנה שנייה בתואר השני ודוקטורנטים במסלול "חקר הביצוע". מתוך מגוון המקומות בהם יכלו לערוך את הסדנה, באופן מעניין, בחרו רוטמן ומאואס לעבוד דווקא בבית התפוצות. במהלך הסיור הראשון שלנו במוזיאון, גילינו שלכל אחד מאתנו יחס אחר למקום. לאחדים יש תחושה נוסטלגית,  קהילתית ודתית ולאחרים יחס ביקורתי לנרטיב של המוזיאון או ליהדות בכלל. במהלך הסיור, הנחו אותנו רוטמן ומאואס לשים לב למוצגים שמעניינים אותנו, לשאלות שעולות בנו  ולאנשים שנמצאים במוזיאון. הם עודדו אותנו להתלוות לסיורים מודרכים במוזיאון או לראיין את הצוות. בסוף הסיור, נפגשנו שוב וכל אחד סיפר על חוויה משמעותית שעבר במוזיאון. חלק סיפרו על חיבור רגשי שחשו לעבר המשפחתי שלהם וחלק דיווחו דווקא על ריחוק, היו שסיפרו על שיחות ששמעו או על מוצג מסוים.

בפגישה הבאה הציג כל אחד את התגובה שלו. העבודות שהצגנו במסגרת הסדנה יוצרות נקודת מבט אלטרנטיבית על המוזיאון ומפרקות את הנרטיב שהוא מציג. בין העבודות שהוצגו: לחישת בקשות בין אבני "הכותל" המזוייפות בכניסה למוזיאון, קריאה מבויימת על פי תמלול הקלטת ביקור במוזיאון של תלמידי כיתה י' מפתח תקווה, שעשועון נושא פרסים במהלכו מוזמן הקהל לעמוד בפני דילמות שונות של העם היהודי ועבודת סאונד מתוך ראיון שנערך עם עובד "בית התפוצות". הצגנו את העבודות במוזיאון תוך כדי סיורים של קבוצות אחרות, מה שאפשר להם לעיתים להצטרף אלינו.

הפרוייקט הנוכחי של סלה-מנקה הוא המשך לעבודה שהציגו בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב בשנת 2007. בפסטיבל הקרינו טלנובלה בכיכובם המכונה "תולדותיה של בתיה מ.'" וכעת, שש שנים אחרי, הם מציגים את הפרק הבא בטלנובלה. הפרוייקט מוצג בביתם של מאואס ורוטמן, במרכז הסלון הביתי שלהם וינוע בין החיים המלודרמטים של הדמויות ובין החיים האמיתיים של בני המשפחה. מומלץ לעקוב אחר מועדים עתידיים להצגת הפרויקט.