מרתה יודעת ש…

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?

לפני שנים רבות, במדינת ניו יורק הקסומה, בעיר המכונה 'התפוח הגדול', הוכרז מבנה הספרייה המקומית ברחוב לאפאייט כמיועד להריסה. עד אז המבנה עוד לא גילה את ייעודו האמיתי. למעשה, גם מתכנני המבנה, בעלי המבנה ואפילו אסטור עצמו, שעל שמו נקראה הספרייה המדוברת, לא ידעו מה תהיה משמעותו של המבנה בחייהם של אנשים כה רבים בעתיד. אף אחד מהם לא יכל לנחש שיום אחד, תהפוך ספריית אסטור המקומית לנקודת ציון משמעותית על מפת אמנויות הבמה, לאחד ממעוזות התיאטרון המשמעותיים ביותר בארה"ב, בתור משכנו הרשמי של התיאטרון הציבורי (The Public Theater) בניו יורק, שנהגה, נוסד והוקם על ידי ג'וזף פאפ.

מיהו אותו ג'וזף פאפ, שנפטר היום (31/10) לפני 22 שנים, מפיק על אמריקני, מייסד פסטיבל "שייקספיר בפארק", ומי שהשפיע באופן בלתי נתפס על עולם התיאטרון האמריקני ובכלל, ולמה תדמיתו המסתורית מעוררת במרתה סקרנות כמעט-לא-מקצועית?

ובכן, הוא נולד בשנת 1921 בשם יוסף פאפירופסקי, בנם של שמואל יצרן-המזוודות וייטה התופרת, זוג יהודים צעירים, שהיגרו מאירופה אל ארץ האפשרויות. המשפחה קשת היום התגוררה בברוקלין של תחילת המאה ה-20, שבניגוד לדעה הרווחת, לא הייתה המקום האידאלי לילד יהודי לגדול בו. שכונת ילדותו של פאפ הייתה אקזוטית במיוחד, ונצבעה בשלל זהויות אתניות, תערובת שעוררה עניין אך גם חשד הדדי בקרב הילדים הגדלים בה. ההסתגרות שנוצרה באופן טבעי בקרב קבוצות המהגרים השונות חילקה את השכונה לאזורים מותרים ומותרים פחות, ולעתים קרובות הביאה את הדור הצעיר לידי קרבות רחוב המבוססים על גזע, דת ודעות קדומות.

בבית משפחת פאפירופסקי, בו הצטופפו יחד שש נפשות, שרר עוני מוחשי במיוחד, אבל לג'וזף הצעיר היה כישרון נדיר להפוך את הדפקט לאפקט. ילדותו בשכונה הדלה והמעורבת הפכה לחלק הארי בעיצוב נתיב חייו, במהלכם יכונה פעמים רבות 'רובין הוד של התיאטרון', האדם שגנב את האמנות מן העשירים והעניק אותה לעם. אלמנט נוסף בהשלמת דמות המהפכן השרמנטי ורודף הצדק המושבע שבגר להיות, היה השפעתה של מורתו מהתיכון והמנטורית שלו, הבמאית והמחזאית האפרו-אמריקנית יולהלי ספנס, שהייתה מהפעילות הבולטות בתנועה התרבותית Harlem Renaissance, שחתרה לעידוד יצירה ופעילות תרבותית בקרב אפרו-אמריקנים.

לזכותו של פאפ חסר העכבות אפשר לזקוף אינספור הישגים חברתיים-תרבותיים מרשימים, שהיריעה קצרה מלהכיל. בשנת 1954 פתח סדנת תיאטרון שייקספירי בכנסייה קטנה במנהטן. שנתיים אחרי, ייסד לאחר מאבק עיקש את הפסטיבל המרהיב "שייקספיר בפארק", פסטיבל קיץ שמטרתו הייתה ועודנה העלאת הצגות חינמיות מהרפרטואר השייקספירי כך שיהיו נגישות לכולם.  הצגות הפסטיבל עלו במהלך הקיץ בתיאטרון דלקורטה בסנטרל פארק, והקונספט החדשני, כמו גם איכות המופעים, זכו לביקורות נפעמות והפכו לדיבור החם של התקופה. הפסטיבל, שהופק ע"י פאפ עצמו במשך 35 השנים הראשונות בהן התקיים, הפך במהרה לאירוע סנסציוני ופופולארי במיוחד בקרב שוחרי התרבות בארה"ב, ומהר מאוד קנה לעצמו גם שם עולמי.


ג'וזף על רקע "שייקספיר בפארק"

לאחר שהרגיש שפסטיבל הקיץ המופתי שלו ביסס לעצמו יסודות יציבים, פנה פאפ חסר המנוחה לפרויקט הבא; תיאטרון קבע בו יוכל לשכן את סדנאות התיאטרון השייקספירי, וכן, להפיק יצירות מודרניות, מחזות זמר ומחזאות עכשווית. בשנת 1967, לאחר חיפושים רבים, מצא פאפ את ספריית אסטור המדוברת, התאהב בה, וכמו האביר על הסוס הלבן – הושיע אותה מגורל ההריסות האכזר והכתיר אותה בתור המבנה הרשמי של התיאטרון הציבורי בניו יורק.

גם אחרי שכבר ביסס את שמו ומעמדו, לא זנח פאפ לרגע את משנתו החברתית. המפיק חד הלשון ורב הפעלים, גרס מאז ומתמיד כי תיאטרון הוא לכולם, וככזה עליו לשקף את החברה האמריקנית כפי שהיא, ולכן, כשהתשוקה לצדק מפעמת ככוח בערה בעורקיו, פאפ ייסד להקות שחקנים מגוונות בהן שובצו יוצרים משלל הזהויות האתניות, ששיקפו את הרבגוניות שמייחדת את אמריקה. אם זה לא מספיק, בשנת 1985 הפיק בתיאטרון הציבורי את המחזה 'הלב הנורמלי', שהיה המחזה הראשון שעסק באופן גלוי באיידס.

בין קירות התיאטרון הציבורי של פאפ הופקו כמה ממחזות הזמר הגדולים (שנראו אח"כ גם על בימות ברודווי), ביניהם 'שורת המקהלה' , 'שיער', 'The Pirates of Penzance', והמחזה הפמיניסטי 'For Colored Girls who Have Considered Suicide when the Rainbow is Enuf'. תחת ידו כמנהל התיאטרון הציבורי עברו מי שיהפכו להיות השמות הגדולים בעולם המשחק, ההפקה והתיאטרון, וביניהם המחזאים דיוויד מאמט, סם שפרד וצ'רלס גורדון (המחזאי האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפוליצר על עבודתו), אנשי התיאטרון סטיוארט וואהן, מינג צ'ו לי וג'רלד פרידמן, השחקנים מייקל בנט, קולין דוהארסט ומריל סטריפ, ואפילו מחזאי האבסורד הצ'כי וצלב האבל, לימים נשיא צ'כוסלובקיה במשך מעל עשור.

על אף פועלו ותרומתו, הדעות לגבי פאפ היו רבות וחלוקות. מצד אחד, היה מודל להערצה וחיקוי בקרב מכריו הקרובים, ומנגד, הצטייר בפי מבקריו כאדם גס, וולגארי, וחסר טעם אסתטי בכל הנוגע לאמנות. גם כאיש משפחה לא חי חיים יציבים במיוחד. במותו, השאיר אחריו ארבעה ילדים, שלוש נשים לשעבר ואלמנה אוהבת אחת עמה חלק את חייו עד סופם. טוני, בנו החמישי, שנפטר בגיל 25 מאיידס, נקבר רק כמה חודשים לפני אביו, שהלך לעולמו בגיל 70 בשל מחלת הסרטן. טקס הלווייתו של פאפ נערך ב-1 בנובמבר לשנת 91' במשכן התיאטרון הציבורי, שלאחר מותו זכה להיקרא מחדש בשם "התיאטרון הציבורי ע"ש ג'וזף פאפ". הוא נקבר בחלקה המשפחתית, לצד הוריו, בבית הקברות ע"ש הברון הירש בסטאטן איילנד.

התדמית שנוצרה סביבו, של טיפוס מאיים ואבהי כאחד, חתרן, עקשן, פורץ דרך ושנוי במחלוקת, אולי תישאר אמביוולנטית לעולם, אך בדבר אחד אי אפשר לטעות: לג'וזף פאפ הייתה אמת פנימית משלו, מצפן מוסרי אם תרצו, שהוביל אותו מאז ומתמיד לאורך כל הדרך. הוא דבק בכל אחת ממטרותיו באדיקות כאילו הייתה הסיבה היחידה לקיומו, ורק אחרי שהושגה, הציב לעצמו את הרף מחדש. פאפ טבע חותם משמעותי באופיו החברתי, תרבותי והאמנותי של התיאטרון האמריקני, כשהמניע היחידי שלו הוא סקרנות ועניין בטבע האדם, והאמונה השלמה כי אמנות גדולה שייכת ומגיעה לכולם. הוא התקדם בדרכו כשבפסגת שאיפותיו ניצבת אהבתו הנצחית לכל מה שאנושי והוגן, וההצלחה לא מהווה מטרה, אלא אמצעי.

הו, ג'וזף פאפ, מרתה מרכינה ראשה לזכרך ומורידה בפניך את הכובע. לך תדע, אולי עוד ניפגש על הבמה הגדולה של העולם הבא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 40, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s