מאחורי המסך האדום

מדור סיפורים על תיאטרון

מדי שבועיים, נפרסם פה סיפור חדש.

_____________________________________________________________________________

החטיפה

מאת: א.ח.ר

כל קשר בין הדמויות המוזכרות בסיפור זה לבין המציאות מקרי בהחלט.

חושך. היא מתעוררת. כאב עמום בראש, מאחורה.

מנסה לראות, אך ריסיה חשים במטפחת שעל העיניים. הפה חופשי. מנסה לגעת בפנים, אך ידיה כפותות, היא מנסה להבין במה, לא מצליחה להגדיר, מרגישה רק צביטה לופתת. מנסה להזיז את הרגליים מן הכיסא עליו היא יושבת. מצליחה להזיז רק סנטימטרים אחדים, לא יותר. הכל נרדם והיא לא יכולה להזיז איבר, להניע תא דם בודד, לדבר.

"אוה, היא מתעוררת, היפיפייה הנרדמת שלנו. מה שלומך?"

מסיתה ראשה לצד ימין, לא רואה כלום.

"איפה אני?"

"את במקום בטוח. אל תדאגי, מתוקה, אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך, ובטח שלא רוצים שתשתתפי במסיבות קריוקי, אם את מבינה את כוונתי. פשוט היינו צריכים להעביר אותך ממקומך. זה לטובתך."

"על מה אתה מדבר, לעזאזל? איפה אני ולמה אני קשורה ככה?"

"אל תתרגשי. זה יפגע לך בבריאות, אני אומר לך את זה מניסיון, ואני כבר 40 שנה במקצוע."

היא מנסה לראות אותו מבעד לבד, רואה רק צל, כתם בצורת גוף נשען על הקיר. לו היתה מצליחה לראות, היתה רואה גבר בגיל העמידה, חליפה, מעונב, משקפיים על החותם, חצי חיוך על פניו, כאילו מבודח מהמצב.

היא מישירה פניה, אור ניכר מכל עבר, סביר כי היה מסנוור אותה לו עיניה לא היו מכוסות. מנסה לפענח איזה יום היום. נזכרת. יום רביעי. היום בערב מגיעה כל הפמליה, מחר הכל מתחיל, האירוע הכי חשוב בקריירה שלה. והיא פה, כפותה לכיסא.

"טוב, תשמע, אין לי כוח למשחקים האלה, אין לי כסף, אני לא באה ממשפחה עשירה, אין לי שום נכסים באירופה. אבל את זה כבר ידעתם, נכון? אז מה לעזאזל אתם רוצים?!"

"אותך. יותר נכון, את היעדרך."

"אני לא מבינה."

"לא היית צריכה לקחת על עצמך את האירוע הזה. ניסינו להסביר לך את זה בצורה ידידותית, אבל לא הבנת. אז לקחנו את המושכות לידיים. תביני, אין פה משהו אישי, פשוט התעקשת לשנות את חוקי המשחק, כאילו שלך יש את היכולת לעשות את זה. אבל זה מובן, צעירים עושים טעויות. אבל בשביל זה אנחנו פה, ללמד אתכם, ואם לא בנחת, אז בדרכים אחרות.."

"אני צריכה להיות איתם עכשיו, לקבל אותם  בשדה התעופה. הם לא יבינו איפה אני."

"אל תדאגי,  הם בידיים טובות."

"מה?"

"ברגעים אלו ממש הם בדרכם למלון, אחרי סעודת קבלת הפנים שהכנו להם, בכדי שינוחו כמו שצריך לקראת הסופ"ש. וממחר בבוקר הם יצפו בטיב התיאטרון של ישראל,  כמו שזה היה צריך להיות מלכתחילה, לפני שאת נכנסת ובירדקת את הכל עם מהפכת הפרינג' שלך."

"אתם חטפתם אותם כדי לראות את ההצגות שלכם?"

"חלילה, לא חטפנו, מבחינתם היה שינוי קל בתוכנית, זה הכל. אנחנו לא מעוניינים בתקרית דיפלומטית, נכון?"

"ואני?"

"את? את בבית עם וירוס רציני, משהו שנדבקת ממנו באחד מתיאטראות המחתרת שלך."

"אתה לא יכול לעשות את זה. אנשים ידברו, זה ידלוף החוצה, יחפשו אחריי. הרשת תוכיח את האמת. אתה לא מבין, מדובר על קשרים מקצועיים שפותחו כבר מתחילת השנה."

"פותחו לכיוון הלא נכון, ואנחנו כאן בשביל לתקן."

"אז למה בחרתם אותי מלכתחילה?"

"רוטציה.  כל זיוני השכל העקרים הללו שאנחנו צריכים לקום מהכיסא. רצינו לסתום לכם קצת את הפיות, אז מינינו אותך, המנהלת האמנותית הצעירה עם העתיד המבטיח. רק לא ידענו איזה פח טמנו לעצמנו. לא נורא, גם אנחנו לומדים מטעויות."

"זו לא טעות. הם ביקשו דברים אחרים, טובים יותר, לא אותו הזבל שהראיתם להם שנה אחרי שנה. אני עשיתי בדיוק מה שצריך לעשות."

"את כל כך תמימה. למה את חושבת שאני יושב על הכיסא שלי כל כך הרבה זמן, כי הוא אורתופדי וזה טוב לי לגב? אני יודע מה הבמות צריכות, אני יודע מה הקהל הישראלי צריך ובטח מה שצריך להוציא החוצה, לעולם. מי את שתוכלי לשנות את זה?"

"אני מה שאתה היית לפני שהעניבה חנקה לך את הצוואר. אני מה שהיית לפני שהכיסא, המשכורת היפה והכבוד הגדול העיפו את החלומות הגדולים מהראש, אותם חלומות שהכניסו אותך לתחום הזה מלכתחילה. אתה שותק, מה?"

הוא התקרב אליה, יכלה לחוש את הבל פיו על פניה. את ידו המתרוממת אל עברה. המכה לא באה.

"אין לך מושג מה את אומרת." הוא חייך, סידר את עניבתו. ליטף את שיערה. נרתעה ממנו.

"זה יעבור לך, הזמן יעשה את שלו." הוא חזר למקומו. שותק. מביט בה.

שתיקה. היא מנסה לחשוב איך יוצאים מזה. הוא מנסה לחשוב מה יביאו לאכול.

"תשחרר אותי, כואב לי לשבת ככה."

"כדי שתעשי איזו תחבולה ותברחי? מתוקה שלי,  את תישארי פה, ככה, עד שאחרון האורחים יטוס בחזרה לביתו. אבל בינתיים, בואי תשתי משהו, שלא תתייבשי, חלילה."

חשה את קולו מתקרב, את נוכחותו לידה. לפתע מרגישה את ידו תופסת את פיה, פותחת אותו בכוח. דופן ספל קר אל שפתה. המשקה הצונן ממלא את הלוע, יורד אל הוושט, ממלא את הקיבה.

"זהו, ילדה טובה. עכשיו תישני. אחר כך תרגישי יותר טוב, כאילו כלום לא קרה, המסך ירד ואת תחזרי לחיים האמיתיים שלך."

קולו דועך, השינה עוטה את הכל. חושך.

_______________________________________________________________________________

פרק ב'

מאת: א.ח.ר

ישבנו על סושי במרכז המסחרי.

אחרי שפרשנו את המנות, שברנו את המקלות ושמנו טיפה אחת בלבד על כל אחד מהעיגולים הסימטריים, התחלנו לפרוש אנקדוטות ממה שקרה לנו בחודשיים האחרונים. היא סיפרה על איטליה הקלאסית, לא זו התיירותית, אלא הכפרית, הנחבאת אל הכלים. חושבת לחזור לשם בעוד שנה עוד שנתיים. אני סיפרתי על ברלין, על ההצגות שראיתי בפסטיבל האחרון, על הבחור שהתחיל איתי במלון.

אחרי זה עברנו לכאן ועכשיו, ולתוכניות לעתיד.  שאלתי מה היא עומדת לעשות, שאלה עליי. בין לבין, ביקשתי לדעת מה קורה באמת בעבודה, אותה עבודה שעזבתי כי הסתיים לי החוזה, כי רציתי לברוח כבר לברלין. אותה עבודה שאני מתה לחזור אליה.

אמרה שבתכל'ס בסדר, הבנות החדשות קצת עולות על העצבים, אבל  זה רגיל.  הקשיתי. רציתי לדעת מה קורה באמת, איך הם מסתדרים באמת, איך הם לא יכולים בלעדיי.

היא הביטה בי.  תמיד יכלה לקרוא את מחשבותיי לפני שיכולתי לעצב אותן במילים.

תראי,  לזו יש עניינים בבית, והחדשה לא ממש מסתדרת עם המערכת החדשה. כבר לא מסודר כמו פעם, וההכנסות ירדו. שתקה ואז הוסיפה סמכי עליי, אני אדאג לזה.

תדאגי למה?

להחזיר אותך לעבודה,  על זה אנחנו מדברות פה, לא?

מה פתאום? רק רציתי לראות איך אתן מסתדרות.

אל תבלשטי אותי. אני אומרת לך, אני אדאג לזה.

אבל מה תעשי? תבקשי ממנה בנימוס ללכת? תלשיני לבוס? תנקרי לה את הגלגלים באוטו? תבקשי טובה מאבי הטחול?

היא לא אמרה כלום. רק המבט המבקש לסמוך ולא לשאול שאלות. לא שאלתי יותר. גם כי לא היה מה  להגיד וגם כי בתכל'ס, היא ידעה שצחקנו. הרי זה מה שאנחנו תמיד עושות. מזיינות את השכל ולא מתכוונות לאף מילה.

נפרדנו. חזרתי הביתה לחתולה ולסדרות הבריטיות.

למחרת אני מקבלת טלפון, רואה על הצג "דניאל". עונה.

מה קורה? כן, הרבה זמן.  איך אתם מסתדרים בלעדיי? וואלה? היא עוזבת? אמרה למה? סיבות אישיות… ולא בדקת מעבר? לא, צודק, כל אחד והבחירות שלו. מה? כן, תן לי לחשוב על זה. כן, נראה לי שזה יהיה בסדר.

עברו כמה ימים. יום ראשון לקראת ערב, לבשתי את המדים, אותם מדים שחיכו בארון ועדיין לא החזרתי. סידרתי את השיער,  שמתי איפור, סנדוויץ' בתיק. יצאתי מהבית.

כשהגעתי לעבודה, כולם קיבלו את פניי כאילו הרגע עזבתי. שאלו איך היה ומה חדש,  התפלאו שחזרתי, חיבקו, נישקו, בטח שחשבו איך הצלחתי לחזור, אחרי כל מה שהיה, אחרי כל המילים הגדולות,  אבל לא אמרו כלום.

בזווית העין ראיתי אותה, קרצה לי. חייכתי אליה בחזרה.

הגעתי לעמדה שלי. הפעם, אני הולכת להיות עובדת טובה יותר, מקצוענית אמיתית, אמשוך קהל, אגדיל הכנסות, הם לא יבינו איך הסתדרו קודם.

סידרתי את השולחן, שהכל יהיה יפה, כמו שצריך. מוכן ללקוחות. הדלתות נפתחו, אנשים התחילו להיכנס. קדימה, תהיי אשת עסקים.

"אדוני, אפשר לעניין אותך בתוכניה של ההצגה? רק 10 שקלים…"

______________________________________________________________________________

אם יש לכם סיפורים הקשורים לעולם התיאטרון, המחכים במגירה או בתיקיית המחשב, נשמח לפרסמם. אנא שלחו אותם בקובץ וורד למייל marthayodaat@gmail.com. על הסיפורים להיות עד 1500 מילים.