חגיגה ספרדית

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 40, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s