התא שהפך לכלא

מאת: יפעת בחר- מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

"מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא"

ההצגה יוליוס קיסר בכלא רביביה באיטליה

הסרט "קיסר חייב למות" של האחים ויטוריו ופאולו טביאני , שמוקרן בימים אלו בסינמטק ת"א, עוקב אחר תהליך החזרות להצגה "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר בכלא רביביה שבאיטליה. לאחר הפצרותיהם של מכרים שטענו כי מדובר בסרט יוצא דופן, התיישבתי על הכיסא האדום, אבל בלי הרבה ציפיות. בשנים האחרונות הספקתי לראות כמה סרטים המתעדים הפקות תיאטרון בכלא ואף לצפות בהצגות בכלא כאן בארץ.  על אף כל מה שראיתי, הסרט הזה בהחלט יוצא דופן (וזו ההזדמנות להודות למפצירים).

הסרט התחיל בסצינת הסיום של ההצגה וההשתחוויה, כשלאחר מכן הצופים עזבו את האולם וכל אסיר חזר לתאו המבודד. מכאן הסרט הפך לשחור לבן עד לסופו כאשר אנו צופים בשנית בסצינה האחרונה של ההצגה מול הקהל. כך מפרידים האחים טביאני בין ההצגה לסרט. בסצינה הבאה מקבצים את כל האסירים ומכריזים על תחילת העבודה על ההפקה החדשה ומזמינים אותם להגיע לאודישנים ולקחת חלק בהפקה.

לאחר שצפינו באודישנים והתאהבנו באסירים, התחילו החזרות. מכאן קורה דבר מאוד מעניין. האחים טביאני מטשטשים את הגבולות ונעים בין סוגות קולנועיות, בין העלילתי לתיעודי.  הם משתמשים במבע ובכלים הקולנועיים ויוצרים סרט שכמעט אפשר לומר עליו שהוא סרט עלילתי. האחים טביאני הפכו את החזרות ועבודת השחקנים לסרט של ממש על ידי שימוש בתסריט שהמחזה בבסיסו, בתאורה, במוסיקה, ובבימוי ומבע קולנועי מסוגננים ומוקפדים להפליא. חללי הכלא השונים הפכו ללוקיישנים, והשחקנים הפכו משחקני תיאטרון לשחקני קולנוע. כאן לטעמי טמון היופי המרהיב אך גם הפספוס האדיר של הסרט.

באופן מבריק, האחים טאביאני יצרו שתי יצירות מקבילות – ההצגה והסרט. הסרט הנו עוצמתי במיוחד בזכות הידיעה שמדובר באנשים/אסירים אמיתיים, המהדהדת לנו בכל רגע. משחקם המצוין ויכולותיהם להבין ולגלם את הדמות הנם מעוררי קנאה.  אבל, וכאן האבל הגדול, בכל היופי הזה ישנו פספוס מהותי, שבתור אמנית העוסקת בתחום התיאטרון הקהילתי היה קשה להתעלם ממנו. מכיוון שהסרט נע על הציר הזה שבין קולנוע עלילתי לתיעודי, נשזרו בתסריט סצינות בהן השחקנים עוצרים את החזרות ומתעמתים עם קונפליקטים אמיתיים מחייהם האישיים. מדוע זו חולשה? מכיוון שגם הקטעים הללו מבוימים ובעלי טקסט כתוב מראש. משמעות הדבר היא שאיננו צופים בהתרחשות ספונטנית אותנטית אלא בניסיון לשחזר אותה. אז נכון שהסרט בכללותו הוא קולנוע עשוי היטב אבל בסצינות האלו מדובר בקולנוע עשוי מדי שיוצר תחושה מאולצת ומזויפת.

מתוך "קיסר חייב למות"

האחים טביאני הם אנשי קולנוע ועקב כך החשיבה הקולנועית היא שהנחתה אותם בכל החלטה. התהליך שעברו השחקנים דרך ובאמצעות התיאטרון לא היה העיקר עבורם, אלא רק נדבך לשימושם. כיום, בתי כלא רבים בעולם נעזרים בתיאטרון כחלק מתכניות השיקום ויש לכך סיבות רבות. התיאטרון פותח, מעצים, מאפשר לבחון מחדש את ה"אני" ואת האחר, מעביר מסרים ב"דלת האחורית" תוך כדי התנסות ושיתוף חווייתיים. כל זה על קצה המזלג, התיאטרון עושה עוד הרבה מעבר לכך.

כשהחיים האמיתיים חודרים אל התיאטרון במלוא עוצמתם, הם יוצרים רגע ייחודי שלא ניתן לתארו במילים אלא רק לחוש אותו. מובנת הבחירה להשאיר את הסצינות מן החיים האמיתיים, מאחר והן חושפות את עולם האסירים ואת קשייהם, אבל ההחלטה לשחזר אותם בתיווך מצלמה פשוט אינה תורמת לסרט. מאחר והסצינות הללו לא היו רבות הקסם לא פג לחלוטין, עד כדי כך שנאבד עניין.

דבר נפלא נוסף שעושים האחים טביאני הוא השימוש במושג החופש. כפי שאמרתי קודם, הסרט מתחיל ונגמר בסצנה האחרונה של ההצגה וההשתחוויה. עבורי, ההשתחוויה הוא הרגע המרגש ביותר בתיאטרון הקהילתי, כיוון שישנה התרגשות חד פעמית ואמיתית של השחקנים. גם בסרט אנו רואים שמיד בתום ההשתחוויה יש שתי שניות של שקט דרוך ופתאום ישנה התפרצות ספונטנית של קריאות שמחה ושיחרור של השחקנים על הבמה, בליווי מחיאות כפיים וקריאות בראבו של הקהל. זהו רגע של אושר והנאה צרופה ובעיקר רגע של תחושת עילוי וחופש אמיתי. חופש הנובע מהתרוממות הרוח שבעשייה האמנותית, חופש הנובע מעצם יכולתם של השחקנים להיות לזמן מה מישהו אחר בעולם בדיוני ובמקרה הזה גם חופש מהתא הסגור והמסוגר.

הסרט מסתיים במשפט: "מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא". לא יכולתי שלא להזדהות עם המשפט הזה. כל מי שעוסק בתיאטרון יכול להבין את הניגוד המוחלט בין תחושת החופש האולטימטיבית על הבמה לבין ישיבה מאחורי סורג ובריח. הניגוד הזה הוא הכוח שהניע את שתי היצירות האלה (ההצגה והסרט). את ההצגה לא ראיתי אמנם, אך אני בטוחה שהיא הייתה יוצאת מגדר הרגיל. אם הצלחנו לחוות דרך עדשת המצלמה בכמיהה של השחקנים לחיות ולהרגיש, וחווינו דרכם את תחושת החופש, אזי נתקלנו ביצירה אמיתית, כנה, מרתקת ועוצמתית. הסרט עדיין מוקרן בסינמטק תל אביב –רוצו לראות (גם אם אינכם שוחרי תיאטרון בהכרח).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 40, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s