על ההצגה "העיר הזאת"
מאת: מיה אופיר מגנט
שמעתי אותם לראשונה במופע של ויקטור ג'קסון
מאז, הספיקו להפציץ ב"עיר הזאת", אז איך לא
אבוא לראות אותם, לשמוע מה העניין
למה יש כזה "הו הא" על מופע אחד קטן?
חמישה מופיעים על במה ריקה, זה הכל
אז איך כל חודש הקהל בא ובגדול?
ולמה בשבילם החלטתי לכתוב בחרוזים?
זאת מחווה לאמנים הצעירים שמעיזים
לעשות משהו כיפי, חדש ומגניב
בלי לחשוב הרבה על למה ואיך ומי יגיב
פשוט לזרום עם טקסט, מוסיקה, יוצרים מוכשרים
וכך ליצור מופע שעוד ימשיך הרבה שנים.
אז בקיצור, כבר הבנתם מה מרכז ההצגה
מדובר ב"היפ-הופרה" – המצאה אדירה!
מחזמר ראפ? איך לא חשבו על זה קודם?
אבל לא רק הרעיון הוא מה שמורח את האודם
על השפתיים של "העיר הזאת", אלא איכות ועומק
והרבה מאוד הומור, יצירתיות ואומץ.
מפציצים במילים, בקצב מסחרר,
אי אפשר לתפוס הכל וזה משאיר אותך ער
ומקשיב למילים, למטאפורות ולמשחקי הלשון
שלא נותנים לך שוב לישון בתיאטרון.
אז המילים והמוסיקה הן העיקר
אבל מה עם כל השאר? קצת מיותר…
עלילה של פילם נואר היא תמיד די מטופשת
גם מחזות זמר לא ניכרים בעלילה מגובשת
חוץ מזה התפאורה "כאילו" ברכטיאנית
שולחן כתיבה, כיסאות, "במה ריקה" יעני.
אז למה לא להוציא את מה שיש על הבמה
ולהשאיר לפנינו רק את כלי הנגינה?
אולי אני קטנונית, אך דבר נוסף שהציק לי –
למה שחקנים יחפים? זה שוב "כאילו" אמנותי.
בעוד הטקסט הוא תוצר של עבודה מדהימה
אין זה כך בעיצוב ובתנועה על הבמה.
חזותית זה נראה כמו הצגת סיום תיכון
אבל נכון, זה באמת לא הדבר שקופץ ראשון.
"העיר הזאת" שהיא המוטיב המרכזי
עיר מושחתת, סין סיטי, איזו עיר היא?
נוצר כאן מין שילוב מעניין בין תרבויות
ראפ, ספוקן וורד והיפ הופ מול גברים בגופיות
זה פילם נואר עם טוויסט
של תרבות ישראלית.
מחבר אותנו לחוויה כל אנושית.
מצד אחד "מק'מרפי", "ג'ו", ומצד שני "מנשה"
איזכורים תרבותיים מסמלים את מה ש-
חברי "ויקטור ג'קסון" מנסים להסביר –
"העיר הזאת" היא כאן והיא "כל עיר".
העיר הזאת
תיאטרון האינקובטור
כתיבה: להקת "ויקטור ג'קסון"
משחק: להקת "ויקטור ג'קסון" (עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור), דורית ליליין ורון אראל.
מרתה יודעת 
וורד.