סוס אחרי בן אדם

על העיבוד הבימתי של "סוס מלחמה"

מאת: מיה אופיר מגנט

תיאטראות רבים בארץ ובעולם פונים לספרים ולסיפורים קצרים כחומר למחזות. הטקסטים עוברים עיבוד כדי לתרגם אותם לשפה הבימתית והעיבוד הזה מציע אתגרים רבים לכל האמנים המעורבים ביצירה. אבל מה עושים כאשר גיבור הספר הוא כלל לא אדם, אלא סוס?

הספר "סוס מלחמה" נכתב ב-1982 על ידי הסופר מייקל מורפוגו ומתאר את חוויותיו של סוס בשם ג'ואי שנקנה על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הרעיון לכתיבת הספר עלה בעקבות מפגשים שערך מורפוגו עם שכניו לכפר, שלחמו בחיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה. הסוסים לקחו חלק פעיל במרבית בקרבות, לצד הלוחמים שנעזרו בהם לנשיאת נשק ועגלות אמבולנסים. בסוף המלחמה, נמכרו הסוסים ששרדו לקצבים צרפתיים. מורפוגו הזדעזע כשגילה כי במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-2 מיליון סוסים והחליט לכתוב ספר שיעסוק בסבל האוניברסלי של המלחמה, דרך עיניו של סוס. הספר שכתב, "סוס מלחמה", העניק את נקודת מבטו של ג'ואי הסוס שנמכר לצבא ונחשף לכל פגעי המלחמה.

בשנת 2007, עלה עיבוד בימתי של הספר ב- National Theatre בלונדון. ההצגה זכתה בחמישה פרסי טוני והועלתה בכל רחבי העולם. כיום, היא עדיין נחשבת ללהיט לונדוני. כוכב הספר, ג'ואי הסוס, מגולם בהצגה על ידי בובה.  כאשר שמע מורפוגו על הכוונה להשתמש בבובה בהצגה, הוא חשב שיהיה זה כישלון נורא, אך לאחר שראה בפעם הראשונה את הבובות נרגע והבין כי אין מדובר בחפצים דוממים אלא הבובות מצליחות ליצור ולהעצים את הנוכחות הבימתית של סוסים אמיתיים.

הבובות בהפקה עוצבו על ידי  Handspring Puppet company  בקייפ טאון שבדרום אפריקה. הקבוצה הוקמה ב-1981 על ידי אדריאן קולר ובזיל ג'ונס שעושים שימוש בעבודתם בטכנולוגיה של המאה ה-17 ומקבלים השראה ממסורת תיאטרון הבובות של מאלי. בהתאם למסורת זו, הסוסים נבנו בעבודת יד וממסגרת קנים קלה וגמישה. ה"עור" של הסוס עשוי מבד ניילון שקוף כדי שהמפעילים שנמצאים בתוכו יוכלו לראות ולהגיב למה שקורה על הבמה.  גודלן של בובות הסוסים הוא כמעט מדויק לגודלם של סוסים אמיתיים, והשחקנים יכולים לרכוב עליהן. אבל עדיין, הבובות נעות בגמישות רבה, כאשר יכולת התנועה שלהן מרשימה וכוללת ריצה, קפיצה, רחרוח ועוד.

לכל סוס יש שלושה מפעילים שצריכים לעבוד יחדיו בהקשבה וריכוז מוחלט. מפעיל אחד אחראי על תנועת הרגליים האחוריות והזנב, השני על הרגליים הקדמיות ועל הנשימה של הסוס והשלישי מפעיל את ראש הסוס ואת האוזניים שלו. מפעילי הרגליים נמצאים בתוך גוף הסוס וניתן לראות את הרגליים שלהם ואלו מפעיל הראש עומד ליד הסוס ומפעיל את הראש באמצעות מוט. המפעילים חשופים ולבושים כסייסים. הבובה מדויקת אנטומית אבל מבנה הקנים שממנו היא עשויה חשוף כמו המפעילים, ומזכיר לצופים כל הזמן שמדובר בבובה ולא בסוס אמיתי. למרות שזה נשמע מבלבל, בתיאטרון בובות חשיפת המפעיל ושל המכניקה של הבובה לא יוצרת ניכור אצל הקהל אלא דווקא משתפת אותו בחוויה וב"משחק" שמשחקים על הבמה. הקהל מבין מהרגע הראשון שג'ואי אינו סוס אמיתי ושאין כוונה להעמיד פנים שהוא סוס אמיתי ולא בובה. דווקא זה מקל על הקהל להזדהות עם הבובה ולהאמין לה.

העיבוד של הספר לבמה הציב אתגר מיוחד עבור המעבד ניק סטאפורד. בדומה לספר, המחזה מתאר את סיפור הקשר בין סוס בשם ג'ואי והנער אלברט שגידל אותו. כאשר פורצת מלחמת העולם הראשונה, מוכר האיכר את ג'ואי ואלברט נותר שבור לב. ג'ואי הסוס מולאם למלחמה, חווה את הקשיים והסבל בשדה הקרב ונפצע. אלברט מתגייס, למרות גילו הצעיר, כדי למצוא אותו. בסוף המחזה, מתאחדים ג'ואי ואלברט וחוזרים חזרה לכפרם.  הדבר הראשון שעשה סטאפורד היה לשנות את נקודת המבט מגוף ראשון לגוף שלישי. בעוד הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ואי, במעין מונולוג פנימי, במחזה הסוס לא מדבר והסיפור מתרחש ללא מספר. לסטאפורד היה חשוב להשאיר את הסיפור אובייקטיבי בנוגע לצדדים במלחמה. בספר מציג מורפוגו את המלחמה כרעה לכולם באותה מידה וג'ואי שופט את האנשים על פי המעשים שלהם ולא על פי הלאום. כך גם הסצנות במחזה מתמקדות בהיבט האישי ולא הפוליטי של המלחמה. אתגר נוסף בעיבוד הבימתי היה העמדה של סצנות מורכבות כמו קרב הכולל סוסים ואנשים, חציית תעלה והתרחשויות במספר מקומות במקביל. אך האתגר הגדול מכולם הוא השימוש בבובה כדמות המרכזית.

בספר משמש ג'ואי כדמות ראשית, אבל גם מתבונן מהצד ועד לפגעי המלחמה. הבחירה בבובה בעיבוד הבימתי היא בעלת תפקיד דומה. הבובה היא מרכז העלילה והיא מקבלת חיים באמצעות המפעילים שלה, אך היא לא אנושית ובזכות העיצוב שלה אנחנו זוכרים שהיא לא אנושית. הדבר מאפשר לבובה להיות עדה ולהתבונן מהצד בפעולות של בני האדם, וכך לאפשר נקודת מבט אובייקטיבית עבור הקהל. הבובות עוזרות לקהל לקבל את נקודת המבט המרוחקת והתמימה על המתרחש בדומה לנקודת המבט של החיה. הבובה, כמו החיה, היא ניטראלית ולא שופטת, והיא מאפשרת לנו לצפות ולהבין באופן אובייקטיבי את הדברים כמו שהם, גם אם הם קשים לעיכול. אבל בסופו של דבר, מי ש"נשפט" על הבמה הן לא הבובות, אלא בני האדם.