מבט אחד וזהו

על ההצגה "ודן?" בתיאטרון הסימטה

מאת: קרן שבת

ההצגה "ודן?" מעניקה נקודת מבט מעניינת ומטרידה על סיפורו של דן רוזנבך, בחור צעיר שאבדו עקבותיו לפני כשמונה שנים, ומאז השאלות רק מתווספות. הצגת יחיד זו, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במהלך שיט בנהר הטואיצ'י בבוליביה, נכתבה על ידי תהילה שדה, שגם משחקת בהצגה, ובוימה על ידי אלון גורן.

היצירה מביאה זיכרון טראומטי למרכז הבמה, ודנה בו משני כיוונים עיקריים. מחד, החוויה האישית של המספרת, ומאידך, החוויה הרחבה יותר, המתבטאת דרך מעברי זמנים ומקומות,  דבר הנותן מקום גם לחוויותיהן של יתר הדמויות בסיפור – השותפים לשיט והמשפחה של דן.

במהלך הטיול בבוליביה, תהילה הכירה את דן היכרות שטחית וקצרה, אבל בין שיט אחד היא נהפכה להיכרות מסוג אחר. בשיט המשותף בנהר, יחד עם שבעה חברים נוספים, דן נפל מהסירה ומאז נעלמו עקבותיו. למרות עיסוקה של ההצגה באירוע שהתרחש בזמן ומקום קונקרטיים לפני זמן לא מבוטל, דווקא החיפוש העכשווי והמתמיד אחר תשובות, המרדף העצמי הבלתי פוסק אחר זיכרון, והפחד המכונן שמא ישנם פרטים נוספים שהודחקו, הם לב היצירה.

צילום: נועם גרייזר

תהילה נעזרת במעברי זמנים, ומחייה את הסיטואציה שאירעה על ידי דיאלוגים עם קולות מוקלטים הנשמעים ברקע, קולות המייצגים את משפחתו של דן, מכרים משותפים, ושני החברים שהיו שותפים לאותו שיט גורלי בטואיצ'י. ניכר מהדיאלוגים השונים בהצגה כי משפחתו של דן מהווה חלק קריטי בהתמודדותה של תהילה עם האובדן, ובדרישה לתשובות כאן ועכשיו. ואילו החברים שהיו שותפים לחוויה יחד עם תהילה, הם אנטי-תזה להתמודדותה שלה, מייצגים את הרצון להניח לזה, להמשיך הלאה. הסלע שמוצג במרכז הבמה, ובחירת הבגד הספורטיבי של מטיילת, מנכיחים את המקום בו התרחש האירוע. תהילה משתמשת בסלע אם כרקע לפעולת החתירה ואם כדי להמשיך בטיפוס הררי שנפסק בשיאו, לפני השיט בו דן טבע.

תהילה מדברת במהלך ההצגה על לאבד מישהו במקום היפה ביותר בעולם, ועצם בחירת המילים הזו מנכיחה את חוסר היכולת לתפוס איך יכול להיות שזה בכלל קרה. היא מנסה בעיקר להתמודד עם מבטו האחרון של דן, מבט חסר אונים, שלא מצליח לבטא את אותה מצוקה שהיא וחבריה לא הצליחו להבין עד שהיה מאוחר מדי. מבט בלתי נשכח, שבעצם היווה את נקודת הפתיחה במסע החיפושים הנוכחי של תהילה. גם סוכריית המקל שהיא מלקקת במהלך ההצגה, מבקשת לבחון את הטעם האחרון שהרגיש דן בפיו לפני שטבע. בצורה מסוימת, תהילה חווה מחדש את הרגעים שלפני האובדן, את רגע האובדן עצמו בלב הנהר, ואת שלב ההתמודדות האינסופי שלה עם עצמה, עם המשפחה של דן, ועם הזיכרונות המתעתעים.

"ודן?", הצגה העוסקת בניסיון אובססיבי להתמודד כאן ועכשיו עם זיכרון קשה ובלתי נתפס מעברה של המספרת. רק אל תקראו לזה טראומה כי היא תשלול זאת על הסף.

"ודן?"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: תהילה שדה.

בימוי: אלון גורן.

מוסיקה: דניאל סלומון.

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עיצוב תפאורה: אלה רוזנצוויג.

קולות: אדווה מסיקה, עירית סופרן, מור וקסמן, שי ג'יברי, אביב לירון, דוד בילנקה, עירית גדרון.

מועדים נוספים:  20-21/10/13 21:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 38, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מבט אחד וזהו

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מקסים ומרגש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s