בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 38, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

  1. רון זוהר הגיב:

    לא יודע למה התכוונת, אבל עשית לי חשק לראות את "מקס".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s