שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 36, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s