החופש להתבלבל

על ההצגה " קווי מתאר"

מאת: נבו פלזן

מהכתוב בתוכניה של ההצגה "קווי מתאר", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, נראה כאילו מדובר בעוד הצגה נדושה על הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי. אני נכנס לאולם התיאטרון הקטן בלי הרבה ציפיות, אבל יוצא ממנו לאחר פחות משעה עם מלא חומר למחשבה ועם דעה הפוכה לגמרי ממה שהיתה לי כשנכנסתי.

על הבמה, אם אפשר לקרוא לה ככה בהצגה כזו, יש שלושה שולחנות פזורים בחלל. מסביב לכל שולחן יש מספר כיסאות שמחכים לצופים שישבו עליהם ויתארחו בסלון של מורן אביב, עפרי עומר ועוז מרינוב, בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.

אני מתיישב באופן אקראי למדי ליד שולחן מסוים, סתם כי הוא הכי קרוב לכניסה, ואז בעצם מתחילה ההצגה. ללא כיבוי אורות, ללא הודעה רשמית של כיבוי פלאפונים ומצפצפים אחרים. הצופים מסתכלים אחד לשני בעיניים והיוצרים מתחילים לארח ולספר.

שלושת השחקנים-יוצרים יושבים ביחד אתנו, הקהל, ומספרים קובץ סיפורים מחייהם האישיים, בעיקר על ילדותם ועל בית נעוריהם ומשפחתם. ילדות ביפו, התבגרות בתל אביב- ירושלים.  גבולות, רחובות, איפה גרה הדמות ההיא, איפה הדמות האחרת, חוזרים לעבר הקרוב שלהם ולעבר הרחוק של סבא וסבתא. סיפור אחד מתחיל, אחר נגמר, כשעל כל סיום בונים סיפור חדש שמטשטש את הסיפור הישן. מבעד לסיפורים בוקעת לפרקים גם השפה הערבית. השכנים שגדלו יחד איתם ולרוב נדחקו הצדה. תרבות אחרת, שונה, מבליחה מדי פעם וחוזרת כלעומת שבאה.

כל אחד מהשחקנים מספר את סיפורו במקביל, כך שההתרחשות הבימתית, מסביב לשולחנות, נעשית בו זמנית. לפתע, בקיו מסוים, השחקנים עוברים לשולחן אחר והקהל מתחיל לשמוע סיפור חדש. לפעמים, זה אותו סיפור מהשולחן הקודם, לפעמים סיפור אחר לגמרי. תוך כדי סיפור, אני מנסה להחליט אם מדובר בסיפורים האישיים שלהם או סיפורים בדיוניים לגמרי. האם מדובר בסיפורים ששאלו מבני משפחה, חברים, אנשים מהרחוב, מעדויות שנמצאו במוזיאונים כאלה ואחרים? אין לדעת. זה גם לא משנה. מה שבאמת משנה הוא שאני יושב שם ומקשיב לסיפורים, מנסה לנתח ולנסח הגדרות מקצועיות לטקסט הלא כתוב שאני שומע, ולא מצליח. ואז האסימון נופל. זה מעניין אותי כי זאת לא באמת הצגה, זאת שיחה אינטימית. שיחה שאמורה להתקיים בין חברים קרובים ובני משפחה, מתגלגלת לה אל אוזניהם של זרים גמורים והופכת אותם לזמן קצר ל"שותפים לדירה".

קווי מתאר. צילום: אריאל דורון

קווי מתאר. צילום: אריאל דורון

אט אט, הקהל מבין שאין מדובר בהצגה רגילה, הוא מבין שמבלי לשים לב הוא הפך להיות שותף מלא ואקטיבי בהצגה. שואל שאלות שקשורות לסיפור, משתמש באביזרים שנמצאים על השולחן, מחלק תה לכולם, ובעיקר מבין עד כמה הוא לא מבין שום דבר. עד כמה הפערים שיש לו על התרבות של האחר, על התרבות של שכנינו הערבים, הם עצומים.

לזכותם של יוצרי המופע הזה ייאמר שהם לא מתיימרים לעשות שום דבר, לא לשחק, לא להביע רגש מזויף. לא מבקשים שיבינו אותם, ולא מנסים להעביר מסר בכוח. לא מתיימרים להיות פרפורמרים. הם מרשים לעצמם דבר אחד –  פשוט לדבר איתנו.

אחד הפחדים הגדולים ביותר של כל שחקנים, הוא להתמודד עם כל כך הרבה גורמים לא ידועים. בהצגה קווי מתאר, השחקנים מצליחים להפוך את הפחד ליתרון. הם נותנים לעצמם את החופש להתבלבל, להתרגש, לגמגם לפעמים, לקחת הפסקות בסיפור עד שייזכרו באיזו נקודה הסיפור הופסק. באופן פשוט ומרתק, השחקנים מצליחים לעמוד מול זרים, להסתכל להם בעיניים ולשתף אותם בחוויותיהם, בכדי שיכירו אותם. אולי זה גם משהו שאנחנו צריכים לעשות במציאות? אולי ככה הפערים שיש לנו ולשכנינו ילכו ויצטמצמו?

אומרים שהצגה טובה היא הצגה שמשתנה מערב לערב. שכל פעם יש בה משהו שונה שלא היה מקודם. אם אכן כך הוא הדבר, "קווי מתאר" היא הצגה מצוינת! שונה ומשתנה, מסתכלת בעיניים, עם היד על הלב, שואלת המון שאלות, עם מעט מאוד תשובות, שאלות שעדיין מרצדות בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים מן האולם אל המציאות הלחה של תל אביב.

קווי מתאר

תיאטרון תמונע

נוצר בבית הספר לתיאטרון חזותי

מאת ובביצוע: מורן אביב

שותפים ליצירה ומבצעים: עפרי עומר ועוז מרינוב

עיצוב תאורה: עדי שמרוני

בניית שולחנות: עידן שטרן

הצגות נוספות: 16/8/13 20:30 ; 17/8/13 20:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 36, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s