אימהות כתרגיל אקרובטי

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי