צורחות, צורחות, אבל לא שומעים

על היצירה "בנות בצריח"
פסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: הילה ציגל

פסטיבל ניסוי כלים העשירי, שהתקיים לאחרונה ב"בית תמי" בגינת שינקין בתל אביב, עמד השנה בסימן חברתי, כשהוא מבקש לחשוף יוצרים ויצירות בתהליכי התהוות, ולהציג מעין "גוש חוסם" אלטרנטיבי, הן בצורה והן בתוכן. הגוש החוסם התבטא גם ברצון הקו האמנותי של הפסטיבל, בניהולה של סמדר יערון, אשר ביקש להציב סכר כנגד האיבה, הנתק והתדלדלות הסובלנות, הניכרים במציאות של היום.

מבין מגוון המופעים בפסטיבל, הלכתי, או יותר נכון הצטרפתי, למופע "בנות בצריח, מסע לוחמות בעקבות יוצרים" שהתקיים בתוך ומסביב לבית תמי. את פני הקהל, המחכה בספסלים בגינה ומזיע בלחות התל אביבית של יום שישי אחר הצהריים, קיבלו בצרחות צבאיות סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רובוזין (המגולמות על ידי נדב בושם ועדילי ליברמן). שתי חיילות חביבות במדים מגוהצים, שהסבירו לנו שאנו מצטרפים לסיור תרבות יום א', שנוצר במטרה "לחבר בין התל אביבים ההומואים והעובדים הזרים חולי האיידס לבין דובר צה"ל".

ג'ני מסבירה לנו שקיים מתח בין מדינת תל אביב לבין מדינת צה"ל, ומכיוון שהננו תל אביבים בוהמיינים ששורצים בבתי הקפה ושותים הפוך על סויה כל היום כאילו אין עבודה בעולם, משמע שאנו מנותקים משאר תושבי ישראל, ולכן הסיור הזה בא להסביר לנו על תולדות שלוש המלחמות החשובות שהתרחשו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים. ג'אנה מצביעה אל עבר בית הקפה "סוס עץ" ומסבירה לנו בחיוך שבמקום בו אנו עומדים עבר פעם יובל של נהר הגאנגס ו-"סוס עץ" הוקם על חורבות האורוות המיתולוגיות של הממלוקים, אשר אכלסו בעבר סוסים טרוייאנים מובחרים.

אחרי הצחקוק ההתחלתי של הקהל הנבוך מעט משפתן הבוטה של הבנות, נדמה כאילו כל המחסומים הוסרו ואנו התמסרנו באופן מוחלט אליהן ולסיפוריהן. השפה הקולחת עם המבטא הפרחי –לייט של ג'ני וג'אנה המשולב בערמות של קסם אישי, יכולות אלתור וקשב לקהל, סחפו גם את אחרוני הספקנים שבינינו.

בנות בצריח, צילום: יורי דבינסקי

כשג'ני בראש, הילכנו בשבילי הגינה, ועצרנו ליד ספסלים, עצים רנדומאליים, שירותים ציבוריים וחומה נמוכה, והקשבנו כשאנו צוחקים עד דמעות לסיפורי גבורת הלוחמים בקרב של "צעירי תל אביב" נגד "צעירי קריית מלאכי", שהיה לפי הבנות "עקוב מדם".  מבוגרים וצעירים כאחד, הילכנו על החומה ליד השירותים כדי לצעוד גם אנו בדרכו האחרונה של יוחנן הסנדלר, כשמימיננו, כך מסבירה לנו ג'אנה, ניצב לו "בית הכנסת הדרוזי הראשון" בו דובר קוסיאשווילי חגג את בר המצווה שלו בעירום.

המופע, ששילב בתוכו סצינות קטנות הממחישות את הסיפורים השונים, גרם לקהל, ולי בתוכו, לחוויה מיוחדת, יוצאת דופן ואמביוולנטית. מצד אחד, המופע מדבר, לכאורה, על התל אביבים השמאלנים ושוכני הבועה ומגחך עליהם ועל חיבתם העזה ללביבות הבטטה של אורנה ואלה. אך יחד עם זאת, המופע הוא הכי תל אביבי שיש, מלא ב-name dropping  של מפורסמים ואושיות תל אביביות, ומתובל באנקדוטות מחיי העיר: שמות של רחובות, בתי קפה ומקומות בילוי שרק מי שגר כאן יכיר. אם היו בקהל אנשים מהפריפריה, אני מתארת לעצמי שהם צחקו בנימוס לעיתים, אבל התקשו להבין על מה הבדיחה.

המופע כולו אולי נוצר עם המון הומור עצמי ורצון להעביר מסר, אבל הזכיר לי סרטי פרודיה כדוגמת "מת לצעוק". לא מבחינת התוכן עצמו, אלא מבחינת הצורך בידע קודם על מנת להבין מה כל כך מצחיק כאן או על מי אנחנו צוחקים. האם זה על עצמנו, תושבי תל אביב ה"בוהמיינים" והשמאלנים? או על הפער המשונה הזה בין העיר הבועתית לבין שאר חלקי מדינתנו הקטנה?

ואולי זה בכלל לא משנה, הרי רובנו חיים בעיר הזאת מתוך בחירה, אנו צורכים תרבות ונהנים לשבת על הפוך בבתי קפה בהם אנו מנתחים עניינים ברומו של עולם ומפתחים דיונים על החלטות מדינה וצבא, כשחלקנו הגדול בכלל לא שירת.

לקראת סוף הסיור ג'ני וג'אנה נעצרות מול מכבסה קטנה עם שלט בצבע ירוק. "איזה צבע זה?" שואלת אותנו ג'אנה , "ירוק" עונה לה בהתלהבות ילדה מתולתלת מהקבוצה ."ומה זה מזכיר לך?" שואלת ג'אנה, "דשא!" צווחת המתולתלת הקטנה. "לא, חמודה" עונה לה ג'אנה, "ירוק זה צה"ל".

אז ירוק זה צה"ל, והמופע "בנות בצריח", המלא בביקורת עצמית עלינו כישראלים, כתל אביבים וכבני אדם, מבוצע בכישרון רב ומצחיק עד דמעות. מאוחר יותר, בעודי לוגמת הפוך דל ללא קצף בבית קפה שנקינאי, לא יכולתי שלא לתהות על חשבון מי הייתה הבדיחה.

"בנות בצריח"

יוצרים: נדב בושם ועדילי ליברמן.

עלה לראשונה בפסטיבל תלוי במקום. גרסה מיוחדת לפסטיבל ניסוי כלים.

* עוד על מופעי פסטיבל "ניסוי כלים", בגיליון הבא של מרתה יודעת.