לאכול את הלב

על ההצגה "מונולוגים מהקישקע"

מאת: מיה איזק

אפתח בגילוי נאות, אני מהנכדות שפחות עשו נחת, מעולם לא סיימתי מהצלחת והיו אפילו רגעים עזים של חוצפה בהם לא הסכמתי שהגפילטע פיש יתקרב לצלחת שלי. עם הזיכרונות הללו מהמטבח של סבתא רחל וסבא אביגדור ז"ל, הגעתי לראות את ההצגה "מונולוגים מהקישקע" של תיאטרון היידשפיל.

ההצגה, פרי עיבודו ובימויו של יוני אילת, מבוססת על קטעים מתוך ספרי בישול לאוכל מזרח-אירופי ושירים עממיים ביידיש. כיאה לנושא בו ההצגה עוסקת, היא מתרחשת במטבח ומהווה קולאז' המורכב משירים קומיים (שברוב המקרים הובילו למעין שירה בציבור), אשר חלקם מגוחכים על גבול הפרודיה, לצד מונולוגים דרמתיים ונוסטלגיים, אשר חלקם עוסקים בשואה ובשכול.

עוד מהרגע הראשון שהתיישבתי על הכיסא, עוד לפני שהחושך ירד וההצגה התחילה, לבי פיזז מתפאורת המטבח שיצר זאב לוי. השילוב בין הירוק ובין הוורוד, בין המרקם הפרחוני למרקם המתקלף, בחירת המפות וצורת הכיסאות, האביזרים של כלי האוכל – הכול נראה לי כל-כך יפה. ברגע שעלו השחקנים אל הבמה, גם עיצוב התלבושות של אופיר חזן ולירון בליס עשה לי חשק לרוץ ולקנות את השמלות האלו בדיוק. ומה אומר על השחקנים! כולם צעירים, חייכנים ו"עוברים מסך" היטב. הכול יפה, פשוט יפה!

ברגע השני, אחרי שנגמר ירח הדבש, כמו שקורה פעמים רבות בחיים שלי, המוח החל לעבד את הפרטים ולבדוק מהי באמת רמת ההתאמה בינינו – בין העולם המופלא שהתגלה על הבמה לביני. וכמו שקורה ברוב המקרים, התחלתי להרגיש שזה לא באמת זה… לא באמת רטרו משוחזר, אלא יותר ניסיון לחקות את העבר. השחקנים צעירים, יפים וחייכניים מדי, דבר שפגם בחלק מן הסצנות בהצגה. התובנה שהחלה לחלחל בי היא שההצגה לא באמת מכוונת לגיל שלי. הכול כאילו מדויק אבל בעצם ליד ולא ממש נוגע בי.

היו מעט רגעים של אושר צרוף על הבמה, כאלה שאת מרגישה שיש שם מישהו שמבין באמת מה הקטע שלך. במיוחד מונולוג המרק שהיה מהודק מבחינה טקסטואלית ומדויק מבחינה משחקית. בכלל, המונולוגים המבוססים על הטקסטים של נילי אושרוב הקפיצו את התבלונ'ס בקשר בינינו. אני חייבת לתת גם מקום של כבוד לשחקנית עינת סגל-כהן שהביאה איתה ניחוחות פולניים ואותנטיים למגוון הדמויות ששיחקה.

צילום: ינאי יחיאל

בתום "הדייט", נשארתי עם ההרגשה שיתכן כי הבמאי ניסה "לאכול את הכול", דבר שהתבטא הן ברמת השילוב הצורם משהו בין התכנים השונים והן בחוסר הדיוק בעיצוב, במשחק ובבימוי הדמויות. כל אלו השאירו אותי לא ממש מסופקת. הגעתי להצגה לא בשל הכמיהה לטעום שוב את האוכל של סבתא רחל,  אלא מתוך רצון להריח את אותם ניחוחות של פעם, לראות שוב את הדמויות שסבא וסבתא שלי היו. התגעגעתי למה שמסביב, מתחת ומעל לאוכל – לאווירה. מהמקום הזה, הרגשתי שכמו באוכל פולני אמיתי היה חסר קצת מלח ופלפל בשביל שהמנות על הבמה יקלעו לטעמי. לכן, ממש כמו הניאו-קולינריים המוזכרים באכזבה של ממש בהצגה, לאחר סיום ההצגה, הלכתי לאכול סושי.

עם זאת, בכיף הייתי משדכת את ההצגה לאמא שלי, שרק מלשמוע כמה מילים בודדות על ההצגה, בלוטות הטעם החלו לפעול אצלה במרץ. למעשה, הצופים המבוגרים (יותר ממני) שנכחו בהצגה נראו מרוצים עד מאוד – הם צחקו, בכו, התרגשו ואפילו שרו! בקיצור, המסקנה המתבקשת היא שבמקרה הזה הגיל בהחלט קובע!

מונולוגים מהקישקע

תיאטרון היידשפיל

עיבוד ובימוי: יוני אילת

משחק: יוני אילת, רונית אשרי, יעל יקל, עינת סגל-כהן, מירי רגנדורפר, יונתן רוזן, יובל רפפורט, ניב שפיר

עיבודים וניהול מוסיקלי: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: מיטל (טולה) דמארי

עיצוב תפאורה: זאב לוי

עיצוב תלבושות: אופיר חזן, לירון בליס

עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי

ההצגות הבאות:

20/7/13 – ת"א – צוותא

24/7/12 – קריית מוצקין – היכל התיאטרון

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 33, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s