הפכים משלימים

על תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מיה אופיר מגנט

עוד כמה שבועות מסתיימת השנה האקדמית, ואיתה מגיעה לסיומה השנה השנייה של תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התוכנית הוקמה מתוך פנייה של שני סטודנטים מהחוג לתיאטרון שרצו לעשות תואר שני מחקרי בלי לאבד את הקשר עם המקצוע. "הם הסבירו לי שמה שחשוב להם זה לחבר את העיוני עם המעשי" מסבירה פרופ' נורית יערי. לבסוף החליטו יערי ושלושה מרצים נוספים מהחוג,  פרופ' רות קנר, ד"ר דפנה בן שאול ופרופ' פרדי רוקם, להגיש הצעה לתוכנית לתחרות ארצית בנושא חדשנות בהוראה. "זו תוכנית שבנויה ממעבדות המנוהלות על ידי שני מרצים – אחד מהתחום העיוני והשני מהיישומי" מסבירה יערי "לשמחתנו, זכינו בתחרות ומאז אנחנו מובילים את התוכנית".

תוכנית חקר הביצוע היא תוכנית דו שנתית המבוססת על מעבדות מחקר תיאורטיות ויישומיות. המעבדה בשנה הראשונה מוקדשת לחקר טקסטים עתיקים ובשנה השנייה נושא המעבדה והמרצים המובילים אותה משתנה. למעבדות אלו נלווים קורסים עיוניים במסגרת של שיעורי מבוא, סמינרים ועוד. בנוסף, הסטודנטים זוכים להרצאות וסדנאות עם אמנים, יוצרים ואנשי מחקר מתחום התיאטרון  כמו הדס עפרת, הדסה שני, ויקטוריה חנה, תמר ברגר ועוד. כל זאת, בכדי להעמיק ולהפרות את עבודתם.

פרופ' יערי ופרופ' רות קנר מנחות יחד את המעבדה של השנה הראשונה בתוכנית, שעוסקת בטרגדיה היוונית.  "יכול להיות שבשנה הבאה, לאו דווקא נחליט לעסוק בטרגדיה" מבהירה קנר "המעבדה עוסקת בטקסטים עתיקים ואולי נחליט להתמקד דווקא בטקסטים מהתרבות העברית לדוגמה".

"אני באה מהתחום של הביצוע" מוסיפה קנר את הצד שלה בייסוד התוכנית "ולכן, העניין שלי הוא במה קורה בעולם התיאטרון ובאמנות המופע". לדעתה, אם יוצר ניזון מחומר תיאורטי בזמן עבודה על יצירה בימתית, זהו רווח אדיר ליצירה שלו.  "אני חושבת גם שהעולם התיאורטי יותר ויותר מגלה את העוצמה של חשיבה יצירתית" אומרת קנר "פתאום, בתחומים תיאורטיים נזקקים לשיטות שלנו, כי בעצם מדענים ואמנים עושים את אותו דבר רק בכלים שונים וכל צד מחפש לשאוב את הכלים של הצד השני. אני מרגישה שהתוכנית הזאת עושה שילוב מאד עדכני ותואם את רוח הזמן כשהיא מחפשת את החיבורים האלה בין המחקרי ליישומי."

"הקבוצה שלנו מאוד מגוונת מבחינת גילאים, מקצועות ותחומי עניין" מתאר אמיתי שטרן, אחד מהסטודנטים בתוכנית. שטרן עצמו לא הגיע מתחום התיאטרון אלא מתחום המחול והטיפול בילדים. "חיפשתי מקום ללמוד תיאטרון במסגרת פתוחה" הוא מסביר "במעבדה מצאתי מקום פתוח שאפשר להביא אליו כל דבר ולקבל מענה שמכוון אותך לתהליך ולא לתוצר". גם מורן אייזן לא הגיעה מתחום התיאטרון, אלא דווקא מלימודי תקשורת וקולנוע ומתחום המוסיקה "עסקתי בתחום עיוני ומחקרי כמה שנים" מסבירה אייזן  "וחיפשתי את המקום בו יהיה אפשר למצוא את נקודת התפר ולעשות שימוש בשתי הפרקטיקות, כי אני לא חושבת שצריך להפריד ביניהן". אביטל וייס אקשטיין, מורה לתיאטרון, הגיעה לתוכנית כי הרגישה שחסר לה משהו בתור מורה. "הרגשתי שאני מלמדת ממקום מקובע ולא מצליחה להגיע לעומק. בתוכנית הזאת אתה שואל יותר שאלות ורוצה לדעת יותר, כי הביצוע והמחקר מפרים אחד את השני".

התוכנית של חקר הביצוע היא התוכנית היחידה מבין מסלולי הלימוד לתואר שני בארץ, שעושה שילוב בין חקר התיאטרון לבין הביצוע שלו. אבל מה המשמעות של החיבור הזה בשטח? למה חשוב שיוצרים ילמדו מחקר ולהיפך?  "אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות התפיסה המסורתית, שבה במאי מפענח מחזה ולוקח שחקנים שמבצעים את הרעיונות שלו, מאוד השתנתה". יערי מסבירה כי היום יש הרבה יוצרים שממלאים מספר תפקידים ולא רק תפקיד אחד. שחקנים שכותבים ומביימים, מחזאים שמשחקים וכו'. אך למרות שברחבי העולם סוג זה של יצירה הנו נפוץ למדי, בארץ התפיסה הזאת עדיין לא מקובלת ובתיאטראות הרפרטואריים ממשיכים עדיין באותה מערכת מסורתית. "אין הרבה אפשרויות לאנשים צעירים, בוודאי לא בבתי הספר למשחק, למצוא את הקולות האחרים שיש בתוכם. התוכנית שלנו נבנתה על מנת לפתח בדיוק את הדבר הזה" יערי מסכמת. קנר מקווה שהתוכנית תעודד ותטפח אנשים שיוצרים מתוך עומק תרבותי ורגשי ושישפיעו על עולם התיאטרון הישראלי. "אנחנו רוצים שיצאו מהתוכנית אנשים שבאמצעות הדיאלוג בין עשיה לעיון מפתחים שפה מקורית ומחדשת, ומרחיבים את גבולות התיאטרון".

החיבור בין היישומי והמחקרי מעניין ומעשיר, אבל הוא גם מאוד מורכב ומעלה הרבה פעמים תסכולים וקשיים בקרב הסטודנטים והמרצים. אייזן מסבירה כי "מצד אחד, היתרון של התוכנית זה שאנחנו לא נדרשים למצוא תשובות מוחלטות וסופיות ואנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של עשייה, אבל מצד שני זה יוצר תחושה של מסע טעימות, כי אנחנו לא מספיקים לגעת בכל דבר בצורה עמוקה וזה מתסכל". עבור וויס אקשטיין החלק המאתגר בתוכנית הוא כמות הזמן וההשקעה שצריך לתת.  "בהשוואה לתארים אחרים, התוכנית דורשת הרבה יותר. אתה צריך לעשות וויתורים בלימודים או בחיים האישיים וזה יכול להיות קשה". ואילו שטרן מוסיף כי החלק המחקרי והחלק המעשי בלימודים לא תמיד תומכים זה בזה ולפעמים אפילו יכולים לחבל אחד בשני.

לסיכום, אומרת קנר כי "בתוכנית אנחנו כל הזמן חווים תסכולים וקשיים ומחסומים. אבל זה כל כך חשוב שאנשים צעירים שואלים שאלות בכזו רמה. אלו שאלות שחשוב להזרים לתוך התיאטרון כדי לפתוח ולהחיות אותו, ולעשות אותו באמת עכשווי, רלוונטי וחשוב."

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 32, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s