גאות על הבמות

על הצגות לסביות בתיאטרון הישראלי

מאת: אירית ראב

28 ליוני, 1969, בלייני בר סטונוול, מתוסכלים וכועסים על יחס השלטונות לגבי נטיית לבם ומינם, מחליטים לא לשבת בשקט יותר ולהתפזר אל תוך הלילה, לאחר עוד פשיטת משטרה על הבר הגאה. המהומה המפורסמת שהתחילה באותו לילה שטפה את ניו יורק והעולם כולו בסערה. באותו הלילה, האמירה ש"אנחנו באים, אנחנו גאים, תתרגלו לזה", נהפכה למצעדים מכל גווני הקשת, מצעדים הגדלים ומתרחבים משנה לשנה, ומגיעים אפילו לערים קטנות בשולי הדרך. אצלנו בארץ, אותו מצעד נחגג בתחילת יוני דווקא, אבל המסר דומה.

עם זאת, גם בתוך תל אביב הליברלית ישנם אנשים שאינם מקבלים את ה"בחירה" הזו להיות שונה, הנטייה הזו לאהוב מישהו כפי שלא נכתב בתנ"ך. לעיתים, שנאה זו מתבטאת בכדורי אקדח או בהצתה. לפעמים, ההתעלמות מתבטאת בצורה מתונה יותר, בשקט, בין שורות הקהל, מבעד לשורות המחזה. אנשי חינוך שטוענים לליברליזם, אך נגעלים מהצגות העוסקות בנושאים הומו-לסביים. תיאטראות שיעדיפו שלא לגעת בנושא, מפאת חוסר עניין ציבור המינויים, או שחלילה איזו קשישה תמחה, ותעזוב את האולם באמצע ההצגה, תוך הקמת כל היושבים באותה שורה והטחת ההליכון שלה על הסדרן המסכן שפותח לה את הדלת.

אותה התעלמות מתבטאת גם בין הזרמים השונים של הקהילה עצמה. אם תבחנו לעומק, תראו שהדרת נשים אינה ניכרת רק בתוך האוטובוסים, אלא גם בתוך אולמות התיאטרון. בחינה סטטיסטית מגלה שאין כמעט הצגות העוסקות על לסביות. מבין אינספור הצגות על הומואים, כגון "מלאכים באמריקה", "סיפור אהבה בשלושה חלקים", "כחול בוער", "מועדון הקופים הירוקים", "נשיקת אשת העכביש", "לא בבית ספרנו" ועוד ועוד, יש רק הצגות אחדות המתמקדות בלסביות. נכון, יש אי-אילו פולו-ספוטים באפילה, הצגות נפלאות כמו "שירת הלוויתן", "שעת הילדים", ו-"קיץ אחרון", אבל לא מבצעים אותן בשל המסרים החתרניים או בכדי להציג לסביות על הבמה מנקודת מבט אחרת, אלא רק בגלל שיש יותר מדי סטודנטיות למשחק וצריך הצגה שתאפשר לכל הבנות במחזור לשחק, או לפחות למרביתן.

מתוך ההצגה "קיץ אחרון" של תיאטרון תה"ל. צילום: לואיז גרין

לאחרונה, קם לו תיאטרון הומו-לסבי, תיאטרון תה"ל שמו, המתמקד בעיקר בהצגות להט"ביות. אין ספק כי מלאכתו מבורכת, והוא מצליח להאיר נושאים שאחרים מעדיפים להאפיל. אבל גם תיאטרון זה אינו מצליח להראות את התמונה האמיתית של ישראל בשנת 2013, שאין בכלל הצגות ישראליות על לסביות. אין מדובר על הצגות של יוצרות ישראליות, אלא על הצגות הבוחנות במבט נוקב את עולם הלסביות הישראליות, עם כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, ומעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה. ועם זאת, יכול להיות שיש.

ההצגה הראשונה שלי עסקה בנושאים אלו. היא עסקה בבחורה צעירה, בת 16 בלבד, שמתאבדת כי היא לא מסוגלת להודות בפני חבריה, בפני משפחתה ובפני עצמה שהיא לסבית. ההצגה הבתולית הזו, שכן זו היתה הפעם הראשונה שאי פעם ביימתי על הבמה, הוצגה בבימת הנוער ברחובות, בימה שהיתה כל עולמי אבל היתה נידחת מעיני הציבור הרחב.

כמוני אז, יכול להיות שכיום יש אינספור הצגות נפלאות על לסביות בישראל, יכול להיות שבכל רחבי הארץ מתנ"סים ובימות נוער מעזים להתמודד עם הנושא הכל כך שנוי במחלוקת הזה, אבל בגלל שהם רחוקים מהעין, אין הם קיימים. עד שיתגלו אל העין, אשמח אם יוצרי ויוצרות תיאטרון באשר הן והם יזיזו את התחת, ירימו את הכפפה הורודה ויציגו את חיי הקהילה על כל הגוונים שלה, על כל ההומואים, לסביות, טראנס והאוס שיש בה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 32, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על גאות על הבמות

  1. someone הגיב:

    גאה בך !!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s