אל תוך נפשה של אישה מוכה

על ההצגה "נחמה"

מאת: מרסל כהן

ההצגה "נחמה" מכניסה אותנו עמוק אל תוך נפשה של נחמה, מתוך נקודת מבט של אישה מוכה, עוד פרט בסטטיסטיקה קם לתחייה על הבמה הצוותאית. ההצגה, פרי יצירתו ובימויו של אורי אבירם, מבקשת לשפוך אור על עולמה האפל של האישה המוכה. בתוך חלל עטוי חבלים המדמה את בית הכלא של נחמה, היא שוברת את הקיר הרביעי אבל אינה מצליחה לסדוק את קירות עולמה.

נותנת החסות פותחת את ערב הפרימיירה, הערב הפותח את מסלול ההצגה ברחבי הארץ, ומציינת כי מטרת ההצגה היא להציף את נושא האלימות כלפי נשים וילדים. אחריה עלתה לבמה מייסדת  המקלטים לנשים המוכות, ומציינת שמשנת 1978, שנת הקמת המקלט הראשון, ועד היום, נושא זה עדיין רלוונטי. לטעמי, רלוונטי מתמיד.

ההצגה אינה בנויה כעלילה או בתור סיפור מובנה אלא כמארג של זיכרונות ומחשבות של נחמה. ההצגה מתחילה בתנועת נחמה לאורך הבמה, בעיניי מרהיבה. כל תזוזה שלה היא מילה, די לנו רק להסתכל בעיניה של נחמה ולהבין את כל הסיפור. מתוך הרמקולים עולה יללה מהאישה המוכה, אך לטעמי, יותר מדי רחמים עצמיים כבר מן ההתחלה, ללא מאבק של האישה עם המצב שלה, ללא הכחשה, ללא התנגדות.

נחמה מנסה להעניק לנו, לעצמה, צבע חדש, פתח לתקווה. אך גם כשהיא יוצאת לעולם, היא מרגישה שאיננה חלק ממנו, מצב שרוב הקהל יכול להזדהות איתו. תסבוכות נפשה עולות בשיחה פשוטה עם מלצר, סערת רגשותיה עולה על פניה החבולות. רובד נוסף שאהבתי לראות הוא עדינות האישה המוכה. האישה מודעת למצבה אך מצד שני שואלת מי היא. מבולבלת, חיה ע"פ אמונות ולא על פי האמת העכשווית שלה.

רגע מרגש נוסף בהצגה היה כשנחמה דיברה על האונס שעברה מבעלה, כאשר תוך כדי דיבור היא מביטה על ידיה. יכולתי להרגיש מכל גופה את הסיפור שעברה. ההתנועעות של הגוף ללא טקסט, עשתה את כל העבודה.

כשנחמה סיפרה שהיא רואה את עצמה כאמא חלשה ולא עצמאית, ניסיתי לחשוב איזו אישה בחיי היא גם כזו. יכולתי לראות בקהל איך כל אחת חושבת על האישה הזו, ועל כך שאולי היא כזו בעצמה. נדב, בנה של נחמה, מבקש את עזרתה. נחמה מתרצת בכך שיש לאבא בעיה והילד שותק

עצבות, שקט, התכנסות בעצמה, בכי, כשלדעתי במציאות אישה מוכה כבר לא בוכה. אינה מסוגלת להשלים עם מצבה, דבר שהתבטא בתפאורת החבלים, בדילוג אחד קליל היא יכולה לצאת לחופשי, אך היא לא עושה זאת, אלא רק בסוף ההצגה. ברגע יפה ומרגש, נחמה הורידה את החבלים, פנתה לקהל ושאלה את הנשים בו האם גם הן כאלו. בנות הקהל נברו בעמקי נשמתן, השד יצא החוצה, כל אחת מאיתנו מכירה או מרגישה אישה מוכה.

בתור שחקנית, אני יכולה להעריך את עבודתה של לירון לוי אביטל על הבמה, את כניסתה לעולם שלא כל שחקן יכול להיכנס אליו, להחזיק ולבטא על הבמה. אך עדיין היה חסר לי הכאב שלה, מילים הן רק מילים, דמעות ורחמים עצמיים, הם לא יותר מזה. תוך מעברים לא ברורים מדבר לדבר על הבמה, כמו היו דברי הסבר לקהל על המוצג לפניהם, יכולתי לראות את הניצוץ בעיניה, את האמת, בייחוד כשדיברה על בנה.

על אף הקשיים בדרך, נחמה בהחלט הצליחה לנחם. הצגת היחיד "נחמה" מאפשרת לנו להביט מבפנים אל תוך חייה של נחמה, עם משפחתה ועם עצמה. ההצגה קצרה וקולעת, אורכה כשלושים דקות. למרות שלא ענתה על כל ציפיותיי, ההצגה בהחלט כבשה את רוב הצופים, ונתנה להם להרגיש שהם לא לבד. עוד כמה מילים טובות לבמאי ויוצר ההצגה, כאדם בעל אופי צנוע ומקסים ועל כוונתו העילאית בהצגה זו.

מומלץ להתכונן נפשית. 

 

נחמה

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אורי אבירם
משחק: לירון לוי אביטל

כוריאוגרפיה:  רות ברטל

עיצוב במה:  טובה ברמו

מוסיקה:  הראל לוי, קיריל דיאמנדי ולירון לוי אביטל

סאונד:  קיריל דיאמנדי והראל לוי.

נותנת החסות: מיכל, חברה לקוסמטיקה ואיפור מקצועי מתקדם.

 

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 31, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s