[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד]
מאת: יאשה קריגר
החומר מתעייף: מן הקלות הנהדרת של הרעיון, דרך משקל המילה, אל נטל המעמסה של השחקן ועד 
לכובד ההצגה השלמה. המסלול רצוף מכשולים, מטעני כובד נערמים על הכתפיים והנשימה כבדה.
החומר מתעייף: ההשראה זזה הצידה בביישנות ומפנה מקום לביורוקרטיה. המעוף שוכח את עצמו לטובת העיסוק בפוליטיקה, הדמיון נחבט בקרקע היום-יום.
החומר מתעייף ולנוכח עייפותו הרוח אף היא מתחילה לפקפק. לשם מה כל זה? מי צריך תיאטרון? ועוד תיאטרון עייף. ומי צריך מילים עייפות שתכתבנה על תיאטרון עייף?
החומר מתעייף וזה טיבו. ולעיתים הרוח, על-מנת לפרוח במלוא תפארת קלילותה, זקוקה לחומר שיתבוסס בחרא. והתיאטרון, על-מנת להגביה-עוף (וודאי שכאן, אצלנו) נזקק לידיים מלוכלכות וכתפיים שחוחות.
אם ישנן מילים שביכולתן לגרום לחומר העייף להמשיך ולגלול את הסלע במעלה ההר, הרי שמקומן בין דפים אלה. 🙂
מרתה יודעת 