מהי ההצגה הישראלית של כתבי מרתה יודעת?

פרצנו את חדרי המערכת ושאלנו את כתבי המגזין מהי ההצגה הישראלית שלהם. זה מה שהם ענו:

נועה בן-ארי – קדר: הבית של מתוקו, הולוגאב. "הצגה המתארת ומתעדת את המצוקות היומיומיות שהעולים האתיופים נאלצו ועדיין נאלצים לחוות בארץ. מביעה את ההתנגשות בין המסורת האתיופית לבין המציאות הישראלית."

יאשה קריגר ואנה מינייב: חמור אוכל תפוז

מינייב: "ההצגה מבטאת את המציאות הישראלית,  לטוב ולרע.  להיות ישראלי זה לחיות על פי מיתוסים ולגלות לאט לאט כיצד הם מתנפצים."

קריגר: "למה? כי יש בה את כל המרכיבים של "מה שישראלי". זר לא יבין זאת. עולה חדש גם הוא יתקשה מאוד.
התוכן של ההצגה נוגע במרכיבי התרבות הישראלית לדורותיה, הופך מיתוסים ישראליים אפ-סייד-דאון ובאופן כללי יש בהצגה עירבוביה שמחה ומבדרת (ולא חפה מאירוניה) של כל מה שאפשר להגיד עליו שהוא שלנו.
טקסט, משחק ובימוי – ללקק את האצבעות. צחקתי ובכיתי בפעם הראשונה. צחקתי ובכיתי בפעם השנייה.
"למה נשארנו כאן?" שואלת אחת השחקניות בהצגה (היא מתכוונת לישראל, אני מצטט מהזיכרון) 'כי אהבנו את המקום הזה, למרות הכל'. "

אירית ראב: הדיבוק – בין שני עולמות

"עיבוד מפעים למחזה היהודי המפורסם. מעבר לפרשנות הנהדרת של ההצגה, היא מוכיחה באופן בימתי את המצב של ישראל בשנות האלפיים, בה תושבי ישראל מביטים מטה ומגלים את יד השלטונות תקועה להם בתחת ומפעילה אותם לפי רצונה."

מיה אופיר מגנט: גילוי אליהו, קבוצת התיאטרון של רותי קנר.

"ההצגה מצליחה להחיות את השפה העברית. ההצגה מתקשרת לעולם תרבותי ישראלי ולאסוציאציות הקשורות אליו ואל החברה הישראלית בכלל."