והפעם – מיצג עובר מסך
מאת: מיה אופיר מגנט
לפני זמן מה, פורסם פוסט באתר "חורים ברשת", שעוסק בין היתר בתרבות ותופעות רשת, סרטון מתוך מיצג של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'. לאחר שפורסם הוא זכה ל"לייקים" רבים וקפץ בפיד שלי מעשרה אנשים שונים לפחות, שלחלקם אין קשר לתיאטרון. זה מאוד יוצא דופן שסרטון שעוסק באמנות המיצג מגיע לחשיפה כזאת ולכן אני תופסת את הזדמנות הפז וכותבת עליו לפני שיישכח בין דפי האינטרנט.
אמנות המיצג נולדה כמרד של אמנים נגד מסחור האמנות ונגד מעמדם של הציור והפיסול כמדיום האמנותי המרכזי. לכן, במקום ליצור חפצי אמנות כמו ציורים ופסלים הם עברו לאמנות חיה. הם הסתייגו מהנטייה לצמצם את תפקיד האמן לתפיסה המסורתית וערערו על חשיבות המוזיאון כמוקד האמנותי בכך שבחרו לפעול במנותק ממנו. אמני מיצג שפעלו בשנות החמישים והשישים אתגרו את הצופה לבחון מחדש את גבולות האמנות ולהרחיב את הגדרתה. המיצג הוא ביצוע של פעולה אמיתית בניגוד ל"כאילו" ולחיקוי שבתיאטרון. לדוגמה – אם בהצגה שחקן חותך את עצמו עם סכין מזויפת ודם מלאכותי, במיצג הוא יחתוך את בשרו עם סכין אמיתית. לרוב, כולל המיצג חזרה על אותה פעולה מספר רב של פעמים כדי ליצור אפקט חזק ולחרות אותה בזיכרון של הצופה.
מרינה אברמוביץ' נולדה בבלגרד להורים פרטיזנים ואנטי פאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא החלה את לימודי האמנות ב-1965 ולמדה בתקופה בה אמנות המיצג ואמנות הגוף התחילו להתבסס. בתחילת דרכה היא נמשכה לציור אך בהמשך החלה ליצור עבודות סאונד שגרמו לה לעסוק בעצמה ובגופה בתור חומר, תיבת תהודה וכמצע. עבודותיה הראשונות של אברמוביץ' משנות ה-70 עוסקות בנקודות קיצון באמצעות מיצגים קשים. במרבית עבודותיה קיים עיסוק בכוח הסיבולת של הגוף ובהתעללות פיזית בעצמה, בעיקר בעירום. אברמוביץ' משתמשת בגופה ככלי ביקורתי וכמטאפורה ליחסים ולמבנים חברתיים. היא מביעה ביקורת פמיניסטית על ידי שימוש מודע ומושכל במרכיבים דכאניים נגד עצמה.
מרינה אברמוביץ' ואולאיי (הכינוי האמנותי של אווה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב-1976 והפכו לשותפים לחיים וליצירה. הם החליטו לחקור יחד נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. באחד המיצגים המפורסמים שלהם הם נשמו זה לתוך פיו של זה עד שהתמוטטו מהרעלת פחמן חד חמצני. ככל שעבר הזמן הורעו חייהם המשותפים של השניים עד אשר לבסוף, בשנת 1988, החליטו לצעוד זה לקראת זו במשך שלושה חודשים משני קצות החומה הסינית ובסוף המסע נפרדו. לאחר הפרידה מאולאיי היא נישאה והתגרשה פעמיים נוספות.
בסרטון של אברמוביץ' שהופץ ברשת בשבוע האחרון מופיע מיצג שנקרא “The artist is present”. הוא התקיים במסגרת תערוכת רטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010 במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק. כל יום במשך שלושת חודשי התערוכה ישבה אברמוביץ' על כסא במשך תשע וחצי שעות ללא הפסקה. היא לא דיברה ולא קמה. על כסא העץ שמולה התחלפו מבקרים שנאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה – רק להתבונן בה בזמן שהיא מתבוננת בהם. אברמוביץ' עוצמת את עיניה וכל פעם שהיא פותחת אותם היא מגלה אדם חדש שהתיישב מולה. בסרטון המדובר מתיישב אולאיי, בן זוגה לשעבר של אברמוביץ', על הכיסא מולה ללא ידיעתה. כאשר היא פוקחת את עיניה ורואה אותו אנחנו נחשפים לרגע אינטימי ביניהם במהלכו אברמוביץ' זזה בפעם היחידה בשלושת החודשים של המיצג ומחזיקה את ידיו של אולאיי.
על פי הכתבה ב"חורים ברשת" על המיצג של אברמוביץ', לפעמים המציאות מוכיחה שהיא יכולה להיות יפה יותר ומרגשת יותר מכל חיקוי הוליוודי שלה. בכתבה מתייחסים למיצג של אברמוביץ' כאל מציאות בניגוד ל"חיקוי הוליוודי". זוהי התייחסות מעניינת מכיוון שהיא מעלה שאלה על הגבול בין המיצג למציאות. כאשר אולאיי מתיישב על הכיסא מול אברמוביץ' זוהי "מציאות" מכיוון שזה לא היה רגע מתוכנן מראש, אבל זהו גם חלק מתוך מיצג אמנותי שמופיע בתוך מוזיאון בפני קהל. לא רק זה, אלא זהו קטע קצרצר מתוך מיצג שנמשך שלושה חודשים, אשר צולם והועלה לרשת, מה שנותן לו רובד נוסף. האם זאת עדיין אותה היצירה? האם היא נושאת את אותה המשמעות? מיצגים לרוב מועלים מספר מועט של פעמים כדי לשמור על האותנטיות שלהם ולכן מוצאים האמנים פיתרון בתיעוד של המיצג בין אם דרך ווידאו או עדויות של צופים וחוקרים, אך התיעוד שאנחנו רואים במחשב אינו המיצג עצמו ואינו נושא את אותן המשמעויות והעומק. הבחירה בקטע הספציפי הזה מתוך המיצג לצד העובדה שלקטע התווספה בעריכה מוסיקת רקע רומנטית ונוגה הופכת אותו דומה יותר לסצנה הוליוודית מרגשת מאשר לרגע "מציאותי".
שאלה נוספת שעולה מהמיצג היא על הגבול בין צופה למופיע. כאשר אולאיי מתיישב מול אברמוביץ' הוא הופך מצופה למופיע. נוכחותו מעוררת באברמוביץ' תגובות שונות משהתעוררו בה למראה מבקרים אחרים. ברגע שאברמוביץ' ואולאיי מחזיקים ידיים הקהל מגיב במחיאות כפיים וכך הופך גם הוא מצופה למופיע. כמו כן, באמצעות ההעלאה של הסרטון לרשת נוצר קהל צופים נוסף – הצופים שיושבים מול המסך בבית. הם מקבלים חוויה שונה משקיבלו הצופים במיצג האמיתי וגם התגובה שלהם שונה לגמרי. הצופים בבית לא ימחאו כפיים אבל הם יכולים לעשות Like או Share. זה כמובן מעלה שאלות נוספות כמו מה ההבדל בין חווית הצפייה כאן ועכשיו לעומת הצפייה בסרטון? מה ההבדל בין הפעולה של הקהל לעומת הפעולה של הצופה בבית? ועוד…
הכתבה של "חורים ברשת" ואופן עריכת הסרטון עצמו עושים רומנטיזציה של המפגש ומציגים אותו כסצנת שיא של סרט רומנטי, אך הם גם מעלים שאלות מעניינות ביותר. אנחנו יכולים לראות כיצד אמנות המיצג מערערת גבולות, בין מציאות ואמנות, בין צופה למופיע, ואפילו את גבולות מסך המחשב. ניתן לומר שכאשר אנחנו צופים בסרטון יש בכך צורה מסוימת של המשך המיצג – הצופה בבית מביט דרך הסרטון על אברמוביץ' ואולאיי המביטים זה בזה.
מרתה יודעת 