בתיאטרון, כל יום ולילה הוא פורים. שחקנים זוכים לעטות על עצמם מסיכות ולהעמיד פנים שהם אנשים אחרים, ועוד משלמים להם על זה. יותר מכך, שחקנים זוכים לעסוק בכל המקצועות, להונות את הקהל ולגרום להם להאמין במשהו שאינו אמיתי, מבלי שייזרקו אל מאחורי סורג ובריח. הם זוכים לחיות ולהצהיר שהם בעולמות אחרים, לא אמיתיים, מבלי שייזרקו לחדר לבן מרופד היטב. על אף זאת, השאלה המעניינת היא מה קורה כששחקן מוריד את המסכה וחוזר להיות הוא עצמו? האם הגבולות מטשטשים או שיש הפרדה מוחלטת? וכמה חומרים כימיים או טבעיים, חוקיים או לא, לוקח שחקן על מנת להישאר בגבולות אלו, בכדי להישאר מפוקס?
בגיליון זה, החוגג שנה למרתה, תוכלו לקרוא יותר על פריצת גבולות, בין השפיות לשיגעון, בין הצלול למסטול, מתוך אולם התיאטרון הקונבנציונאלי ואל המרחב הווירטואלי.
מקווה שתיהנו ופורים שמח!
אירית ראב
עורכת מרתה יודעת
מרתה יודעת 