אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.