מאת: נועה בן-ארי – קדר
עשרים וחמש שנה אני עושה את מה שאני עושה. מוזיקה זו אהבת חיי. אחרי אשתי, כמובן. זה התחיל כשהייתי עובָּר, ככה מספרים. אבא שלי היה מניח אוזניות על הבטן של אמא שלי. הביטלס, בטהובן, אלה פיצ'גרלד ואריק איינשטיין. לא בהכרח בסדר הזה.
בכלל, כל הבית היה מוזיקלי. אמא שלי היא בוגרת להקה צבאית, מהתקופה שלהקות צבאיות הכתיבו את הטון בתעשייה. כנראה שלעולם לא תפסיק לשיר. אבא יכול לשרוק לך כל סימפוניה שמתנגנת ברדיו, מההתחלה עד הסוף ולדעת מי כתב ומתי. כשעליתי לכיתה ב' הוא אמר לי: "שמע בן, אני רוצה שתלמד לנגן. תבחר איזה כלי שבא לך." אני יודע, ילד בן 8…כמה כלי נגינה אני כבר מכיר? בחרתי פסנתר. שהפך לצ'לו. שהפך למערכת תופים.
לקח לי כמה שנים לוותר על החלום להפוך ליורש של מוצרט אבל כשנפל האסימון, גיליתי שהכל בסדר. העולם הזה ימשיך להיות חלק ממני. בכדי להיות מאמן טוב, לא חייבים להיות השחקן הכי מוכשר. משהו כזה…
התחלתי בקטן. סאונד למסיבות סיום בבית ספר יסודי, טקס יום השואה של הצופים, סופ"ש חבורות זמר בגליל. לאט ובטוח צברתי ביטחון. אחר כך התקדמתי להופעות. פה להקת נוער יצוגית, שם הופעה בפאב בקיבוץ שכוח אל עם שני אנשים בקהל. את הכסף הכי טוב עשיתי במועדונים, בעיקר בחו"ל. אין ספק שזו היתה תקופה יפה. נעים להיזכר אבל טוב שזה נגמר. נו, זה כבר לא בשבילי, הרעש, הסיגריות, הצפיפות, האלכוהול.
עכשיו אני בתאטרון. כאן יש בלאגן מסוג אחר. רוב האנשים ממש בסדר, חבר'ה נחמדים, אבל כמו בכל מקום יש גם כמה שהייתי שמח אם, איך אומרים, היה יורד עליהם המסך. חצי שעה אני ומנהלת ההצגה רודפים אחריהם להגיע לבמה לעשות בלאנס. הקהל כבר מתדפק על הדלתות, התזמורת עצבנית והם- בגדר נעדרים. וכשהם כבר מועילים בטובם לסיים את הסיגריה/קפה/טלפון, מתחילה ההתבכיינות:
"איי, איי, איי… חיים, שומע? אחת שתיים, אחת, אחת, איי… הילדה הכי יפה בגן.. איי.. איי.. לא. משהו לא… תוריד באסים, תגביר את המוניטור.. צמצם נוכחות… אני לא שומעת את עצמי.. אי.. איי.. אני לא עולה לבמה ככה. חיים זה לא נשמע טוב. ".
תפסיקו לזייף אז זה ישמע טוב. יש גבול למה שאני מסוגל לעשות. מורה לפיתוח קול אני לא.
גם מן הצד השני של המתרס יש נודניקים. התחילה ההצגה, חושך באולם. פתאום: "לא שומעים!!! שיגביר את הקול!! לא שומעים." על מכשירי השמיעה חינם בדלפק שמעתם? אגב, אלה אותם אנשים שצועקים "נורא חם פה, אפשר להדליק מיזוג? אין אוויר!!!" כן, הסקטור היותר מבוגר בקהל. והכי כיף לי, שאיך שמתחילה ההפסקה ואני חייב לרוץ להספיק להגיע אל מאחורי הקלעים, תופס אותי אחד ומנסה לעשות בונדינג..
"אתה יודע, יש לי סראונד בסלון שאני מחבר ל-DVD, נשמע בול כמו פה…"
וואלה, אז חכה שניה, אני ארשום לי איזה… כי רמקול בסלון מעל הראש שלך ומערכת באולם של אלף איש זה בדיוק אותו דבר.
מרתה יודעת 
תודה רבה נועלה
נהנתי, חייכתי…
והפעם גם למדתי על האיש האילם שעושה את הקול…
צביקה
וואלה… מרתה יודעת!!