הקרב על הבמה

השחקן מול הבמאי בשאלה מי אחראי על הצגה ממש גרועה?

מאת: יאשה קריגר

לפני כמה ימים ראיתי הצגה, שהייתה, איך לומר, לא מן המשובחות. אם כי יש לציין שלא הייתה הצגה רעה באופן גורף, שכן נסמכה על בסיס איתן של מרכיבים טובים ו"איכותיים" ביסודם. אך אופן התרכבותם של מרכיבים אלה מיאן ליצור את אותה התרכובת המיוחלת של "הצגה טובה".

מה פירוש "מרכיבים איכותיים" והאם אפשר בכלל להגדיר הגדרה שכזו? הרי שכשם שכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת ע"פ דרכה, כך גם ההצגות הלא מוצלחות – כל אחת וסיבותיה. ואין זה חשוב באמת אם המחזאי, השחקנים, הבמאי או המעצבים הוכיחו את כישרונם ויכולותיהם בהצגות קודמות. כל הצגה היא עולם בפני עצמו. הערכת העבר אולי תוכל לסייע בידנו לפרש ולפענח את העבודה הנוכחית של היוצרים, להציבה על ציר של זמן והתפתחות, אך היא לא תוכל לסנגר על כשלונה של ההצגה הנוכחית.

בכל מקרה, נשאלת השאלה "מי האשם?". על מי מכוונים את האצבע המאשימה? זוהי השאלה שדשים בה בדרך כלל לאחר הצגה לא טובה. ושוב, כאמור, התשובה משתנה מהצגה להצגה, מה גם שניתן לטעון שבבסיסה, שאלה זו היא לא השאלה הנכונה. החיפוש אחר האשם הבלעדי תמיד יהיה בו ניחוח של טיוח והסרת האחריות מעצמי והטלתה על מישהו אחר, גם אם אני מתפקד בהצגה הזו בסך הכל בתור קהל. ובכל זאת, גם כשיודעים שזו לא השאלה שיש לשאול, היא ממשיכה להדהד בראש ודורשת מענה. מה היה לא טוב פה? ואת מי יש להאשים? האם הבמאי התרשל בתפקידו? האם השחקנים? והיכן נכנס פה בדיוק המושג "עניין של טעם"?

לדידה של הצגה זו שאני מדבר עליה, דעותי היו חלוקות עם מי שליווה אותי להצגה. הוא טען שהשחקנים אשמים. אני טענתי שהבמאי. הפולמוס הקטן שניהלנו חרג חיש-מהר ממסגרת ההצגה שראינו אל עבר השאלה הכללית יותר – על מי מוטלת האחריות בכלל? על הבמאי או על השחקנים? מי אשם במפלה של מתח דרמטי, אי-קיום פעולה, שיעמום, משחק לא מכוון וכהנה מרעין בישין? וכמובן השאלה שניצבה בצדו השני של המטבע היא מי אחראי על ההצלחה, לכשזו מגיעה?

טענותיו נגעו לעניין אחריות השחקנים. אם המתח הדרמטי על הבמה נופל, אם ההצגה נסחבת לבכיינות מרגיזה או לדידקטיות משעממת – הרי שהשחקן לא ביצע את תפקידו כראוי. גם אם הוא או היא הוכיחו שהם שחקנים טובים ומוכשרים בהצגות אחרות, הרי שבהצגה הזו לא סיפקו את הסחורה. ואין להיתלות בהשקפות הבמאי ובהנחיותיו כאמתלה לחוסר העניין שעל הבמה. הניצב על הבמה בסופו של דבר הוא השחקן, לא הבמאי. וכשם שבקרב מול האויב לא יעזור לו לחייל להאשים את מפקדו אלא להילחם כל עוד נפשו בו, הרי שכך אל לו לשחקן להפיל את האחראיות על הבמאי.

אני, מנגד, טענתי טענה הפוכה. אוזלת יד תכנונית-מערכתית של המצביא עשויה לחלחל אל האחרון שבחייליו. יתכן וחלקם לא יפלו בקרב, אך עבור רבים מהם המפלה מובטחת, גם אם הם המצויינים שבחיילים. במילים אחרות, הבמאי, שבתיאטרון המודרני מחזיק בידו את השרביט המשולש של חזון, ניהול והוראה, הוא האיש הנושא בעול האחראיות.

נדמה שהתבצרנו שנינו בשתי נקודות קיצון שאין בהן כדי ללמד דבר מן הפרקטיקה, שכן האמת, לרוב, אינה נמצאת בקצוות. תוך כדי הויכוח נזכרתי בשיחה עם חבר אחר שאמר לי משהו האוהד את עמדת "האחריות על הבמאי". "זה אף פעם לא השחקנים", הוא אמר, "השחקנים אף פעם לא אשמים. בכל הצגה רעה שאני רואה השחקנים בסדר גמור – זה הבמאי דפוק." ואני מודה שגם לנוכח אמירה זו  לא יכולתי שלא לראות את הגיחוך והחיסרון של הראייה הדוגמתית, מה שהחזיר אותי אל האמצע. מובן שהאחריות אינה מוטלת באופן בלעדי על צד זה או צד זה. ושאלת האשמה היא שאלה נבובה מיסודה. אלא שהעיסוק באשמה מוביל אל העיסוק בשאלת האחריות והציות.

"הקהל הוא לא האויב – אבל אנחנו צריכים לנצח אותו", כך אני מצטט את משה קליף, אחד ממורי. בשדה הקרב של הבמה ומאחורי הקלעים, כל אחד צריך לשרוד תוך כדי שירות מתמיד למען מטרה נעלה זו או אחרת. גם המצביא הדגול ביותר וגם החייל הפשוט ביותר. יכולת קבלת מרות, עבודה בצוות, יסודיות ודבקות במטרה – כל אלה הן תכונות מועילות לחייל האפקטיבי, כמו גם למפקד ולמצביא. ולצדן ישנן גם תכונות אחרות: היכולת לעמוד על שלך, האומץ לחשוב ולא לציית, ולעיתים אפילו לפעול על-פי תחושת הצדק והאידיאל (שעשוי, כמו שקורה לא אחת, להסריח ממוסרנות).

אין סיכומים ומסקנות בדיון הזה ואין הכרעה של בית הדין. אני ובן שיחי לא משכנו את הדיון זמן רב. חזרנו לשיגרת השיחה היום-יומית על הא ודא. למעשה, זהו דיון ארוך שלא נפסק וצץ מחדש בכל הצגה והצגה שאנו רואים. הקרב נמשך על הבמה, מאחורי הקלעים ובאולם עצמו. ולקרב הזה הגיבורים שלו, הנבלים שלו, המפלות והנצחונות. הבמאי או השחקנים? רפרטוארי או פרינג'? הקולנוע או התיאטרון? נמוך או גבוה? רק מתוקף חוסר היכולת לענות על השאלות הללו, ועל עוד רבות כמותן, ממשיך להתקיים הקרב הזה, שלעתים, כמו במקרה של ההצגה שראינו, מוליד תבוסות, אך מעת לעת מצליח גם להביא להתממשותם של נצחונות מזהירים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 25, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s