דבר העורכת

שלשום, פרצה שריפה בתיאטרון בית ליסין, בעקבות עבודות שיפוץ שנעשו במבנה. במזל, לא היו נפגעים. במזל, הצליחו להשתלט על השריפה, והיא לא גרמה לנזק רב מדי. אבל בטווח בין התגברות השריפה לבין ההשתלטות עליה, החלל בו התרחשה האש הפך מאולם תיאטרון למקום עבודה, נטו.

בדרכי באוטובוס מתל אביב, הקשבתי בחצי אוזן לבחורה שדיברה עם חברתה בטלפון. חברה זו סיפרה לה על השריפה המשתוללת וזו, בתגובה, אמרה שהיא מקווה שיישאר לה מקום לעבוד בו, כי יש לה משמרת בערב. באחת, ממקום בו עולמות שלמים קמים לתחייה וחוזרים לישון, הוא נהפך למקום בו יש להחתים כרטיס, או אצבע, ושמשלם את החשבונות.

הפער הזה, הוא שמעניין. היכן הוא מתחיל והיכן מסתיים. הפער בו הצגה נהפכת למשהו שלא היתה אמורה להיות, שהדרמה שהתחוללה בחזרות, אינה מצליחה להתממש על הבמה, מול קהל. הפער בין האחריות של הבמאי לבין האחריות של השחקן. הפער בין העולם הפנימי לחיצוני, ואיך הוא משפיע עליו. הפער בין המילה הכתובה והמשוחקת, לבין הדרך בה היא מתגשמת במוחות השומעים אותה. הפער בין תיאטרון שמגשים אמנות לבין תיאטרון שמביא אוכל אל השולחן…

בגיליון זה, ננסה לבטא את הפער הזה, ואולי אפילו לגשר עליו.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 25, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s